ערכים המתחזים לטיעונים המתחזים לערכים

שני עניינים שקפצו בשבוע שעבר מעידים על הבלבול העמוק שיש בהיבטים של הליך/סיבות/טיעונים לבין יעדים/מטרות/ערכים: תגובת יואב גלנט בעניין הפלת תיקון מוצע לחוק העונשין האוסר על “טיפולי המרה” לקטינים, ותגובות מסויימות לתביעה כנגד אל על בנוגע למדיניותה לבקש מנוסעות לעבור מקום אם נוסע חרדי מביע בעייתיות בישיבה לידן.

ערכים המתחזים לטיעונים

לגבי במקרה הראשון צריך להיות ברור ש”טיפולי המרה” (של העדפה מינית) פשוט לא צריכים להיות, ודאי שלא בשנת 2016. כל מלה כאן מיותרת. אולם מה שקפץ לי הייתה תגובתו של ח”כ יואב גלנט (כולנו) בנושא, כשאמר בשם הממשלה:

“הממשלה סבורה שהכלי הפלילי אינו מתאים ביחס להתנהגות זו. מדברי ההסבר של ההצעה לא עולה כי ניתן להצביע על הנזק החד משמעי כתוצאה מטיפולי המרה אלא נזקים פוטנציאלים, כמוהם יש בכל טיפול נפשי אחר. לפי נוסח ההצעה העבירה עשויה לחול על כל שיחה עם קטין.”

דברים אלו באים באים מהיבט של הליך/סיבות/טיעונים. לשם הנוחות בואו נמספר אותם:
א. הממשלה סבורה שהכלי הפלילי לא מתאים ביחס להתנהגות זו
ב. מדברי ההסבר של ההצעה לא עולה כי ניתן להצביע על הנזק החד משמעי [של] טיפולי המרה
ג. לפי נוסח ההצעה העבירה עשויה לחול על כל קטין

גיבוב של תירוצים וסתירות. בעוד ש-ב’, לו היה נכון,  בהחלט יכול היה להוות סיבה ל-א’ (אם לא הודגם שהטיפולים מזיקים, אנו לא סבורים שיש לאסור עליהם בחוק), הרי ששניהם לכל הפחות מייתרים את ג’: אם אין מה לאסור את התופעה בחוק, אז גם לו נוסח ההצעה היה מתמקד באופן מושלם בטיפולי המרה ורק בהם, לא היה מה להעביר אותו. כמו-כן, הרישא של ב’ לא רלוונטית, כי מן הסתם פחות משחשוב אם “מדברי ההצעה .. עולה” שיש בטיפולי המרה נזק, חשוב רק אם בטיפולי המרה יש נזק. אם יש, וסתם שכחו להדגים זאת בדברי ההסבר – אין בעיה, מתקנים את דברי ההסבר בשניה, ואפשר להעביר. אבל מה שמסגיר יותר מכל שהנימוקים האלה הם אוסף של דשן אורגני, זה שמ-ב’ נובע שלו כן ניתן היה להציג נזק באופן חד-משמעי, הממשלה ברצינות הייתה חושבת להעביר את התיקון. אחרת מדוע בכלל לציין את הטיעון הזה? 

אנחנו נותרים עם א’. כלומר שגם לו היינו מוכיחים נזק, וגם לו נוסח החוק כך שמסמן אך ורק את בתופעה שאנו מעוניינים למגר, הממשלה עדיין הייתה סבורה שאין לאסור דברים כאלה בחוק. אז ראוי שהממשלה תעיף את ב’ וג’ (תירוצים בלבד) ותנהל דיון אמיתי, מדוע מוכנה להשאיר תופעה עלובה שכזו על כנה ללא יכולת פעולה משפטית, חרף כל שיקול של עובדות ביולוגיות, מוסר והומאניות. לו הייתה לממשלה סיבה אמיתית,  מלבד “פלג דוגמטי וחשוך מונע מאיתנו לעשות את מה שעלינו לעשות”,  היו יכולים להוכיח זאת בקלות, על ידי הוספת הקדמה קצרה ל-א’: “הממשלה מתנגדת לתופעה הנאלחת הזו, אבל…”. למה היא לא עושה זאת? אמרתי – פלג דוגמטי וחשוך חושב שזה ממש בסדר. נסיון “לתקן” קטינים שכל “קילקולם” שנמשכים לבני אותו המין, פשוט איננו פסול לפי *ערכי* הממשלה. וזו איננה פתוחה באמת לטיעונים, עקב פרשנות דוגמטית וחשוכה במיוחד בתחום הדתי.

טיעונים המתחזים לערכים

תגובות רבות בעניין התביעה נגד אל על מתמקדות בעובדה שהתובעת לא הוכרחה לעבור מקום בשל אותו חרדי שאמור היה לשבת לידה, אלא רק נתבקשה אם אכפת לה לעשות זאת. תמצית טיעון-הנגד היא – זו הייתה בקשה/הצעה בלבד, לא הייתה כפיה, נו פרובלם. הבעיה היא כזו: גם כשגבר רנדומלי ניגש לאשה ברחוב (או במטוס), ומציע לה הצעות מגונות, גם שם יש הצעה בלבד, כביכול, ולא כפיה. אז העדר כפיה אינו (תנאי) מספיק כדי לקבוע שאין לאפשר תביעה על כך. במקרה שלנו, מדובר בחברת תעופה בשוק מוגבל, לא פתוח לחלוטין והמציע אפשרויות מוגבלות ליעד מסוים, ובנקל יכולות נשים לחוות את המצב הלא נעים של להתבקש לזוז בשל – טוב נו, נאמת זאת שוב – פרשנות דוגמטית וחשוכה במיוחד בתחום הדתי.
איני טוען כאן שלא ניתן לבנות בקפידה מהלך מנומק לעילא, מנקודה לנקודה, מדוע בקשות רבות – שאין בהן כפיה – יכולות להיות חסרות כל בעייתיות משפטית, ומדוע אחרות – כגון הטרדה מינית, או בקשה לעבור כסא בשם הזיה – כן. אפשר. אבל בלב העניין יש כאן קביעה ערכית, ואומר אותה באופן ברור: ה”בעיה, כביכול, שבישיבה ליד אשה, היא של אותו הגבר התופס זאת כבעיה *בלבד*. או שמבינים את הכניעה הערכית בפני הקצנה מדומיינת כזו או שלא. אבל הבעיה הזו לא צריכה להטריח לרגע אף נוסע אחר במטוס (ואף מלה על אוכלוסיית הצפרדעים בלאפלנד). אם נוסע רוצה לבקש מנוסע אחר לזוז, אין בעיה – אבל האפשרות של תיווך ה”בעיה” על ידי חברת תעופה (בעלת אינטרס כלכלי לפתור את הבעיה ללא שיקולי ערכים ראויים), המצב מעודד הישנות התופעה. עד שתהיה תחרות מלאה, המאפשרת, למשל,  חברות תעופה לגברים בלבד, אני בהחלט רואה מקום לאסור על חברות תעופה להתערב במצבים כאלו. אבל זה בשם ערך, וללא קבלת הערך זה לא באמת יעמוד כטיעון. בדיוק כשם שזיהוי הטרדה מינית כבעיה מצריכה קבלת ערכים מסויימים.

Advertisements

על נבואות חורבן פוסט-בחירות (ומותגים)

הבחירות מאחורינו, ועם שקיעת האבק נותרים פערים גדולים, בעיני, בין מה שהסקטור האינטלגנטי (לכאורה או לא לכאורה) ברשתות החברתיות ובתקשורת משדרות, לבין מה שקרה כאן באמת. בגדול, המסרים הם ואריאציות על מוטיב המדינה-שלנו-מחוסלת-ואין-לה-תקנה. אז כמה מחשבות בהקשר הזה:

א) המדינה שלנו מצביעה ימין. לא וואללה.    י

הימין המדיני ה”מובהק” (ליכוד, הבית היהודי, ישראל ביתנו) השיג בבחירות הללו 44 מנדטים. זה יוצא דופן רק אם מתעלמים מכך שלמשל, רק לפני שתי מערכות בחירות, ב-2009, הוא מנה 49 מנדטים. אז על אף שאסכים שהכנסת האחרונה חוקקה מספר חוקים בזיוניים במיוחד, אין משהו בתוצאות האלקטורליות שחסרות שחר או שבפני עצמן מעידות על עידן חשוך חדש. (ואולי שווה לציין שלא הצבעתי ימין). י

  א1) אני האחרון שאחלוק על כך שהגזענות בארצנו היא נרחבת, גלויה מאי פעם, ומטרידה. ועדיין צריך להזכיר שאף אחד לא באמת יודע עד כמה המסרים (המחפירים, ללא ספק) של הליכוד על הצבעות הערבים, השפיעו על תוצאות הבחירות. לא שזה מנע מאנשים לקבוע כעובדה מוגמרת שהמסרים הללו הם-הם שהביאו לנצחון הימין, קביעה שלכל הפחות צריכה להיות מלווה בהסבר כיצד *ללא* המסר הקריטי-לכאורה הזה, הימין קיבל 5 מנדטים יותר, רק לפני 6 שנים.

ב) למה אף אחד לא מתעניין בזה שהמפלגות הדתיות בשפל אלקטורלי של 23 שנים? י

לא כל כך מזמן, נבואות החורבן נסובו סביב הכח האלקטורלי והסחטנות (לכאורה או שלא) של מפלגות דתיות סקטוריאליות, שהולכים וגדלים בטור הנדסי. ואני מעריך שיש חפיפה די גדולה בין מי שטען כך בעבר לבין מבשרי הקץ לאחר הבחירות האחרונות. ועכשיו למספרים: מאמצע שנות ה-90 ועד הבחירות הקודמות, המפלגות הדתיות נעו בין 23-27 מנדטים, ובבחירות הקודמות אלה הגיעו אף ל-30. כעת יש להן 21. גם כשמסתכלים על המפלגות החרדיות בלבד (ש”ס ויהדות התורה – לא שאני משווה…), ב-15 שנים האחרונות הן נעו בין 16 ל-22 מנדטים, וכעת יש להן 13 (עם אלי ישי היו משתווים למינימום – 16). אז – משנה כמה מנדטים יש להם או לא? כל אפשרות תתקבל בברכה, כל עוד היא עקבית עם עצמה.

ג) הכנסת קיבלה אינפוזיה של דם חדש, צעיר יותר ומקצועי יותר

לו היה לי יותר פנאי מנטלי, הייתי מגבה את זה במספרים. אבל כיוון שאין, אבקש רק שתסתכלו ברשימת הח”כים החדשים משתי מערכות הבחירות האחרונות – ברור שיש בקרבם גם שמנדריקים חסרי שכל ו/או הגינות מהסוג שלמדנו לצפות מנבחרי הציבור; אבל לכל הפחות אני לא רואה איך אפשר לטעון לירידה במימד המקצועי הכללי. גם כאן, ההתפתחות (המבורכת) הזו, לא כ”כ מתיישבת עם פזמון מדינתנו-האבודה שמושמעת חדשות לבקרים.

ד) לגבי אותם חוגים בקרב השמאל שמתמרמרים כנגד המעמד הסוציואקונומי הנמוך שהצביע (שוב) ליכוד, אני נזכר בקטע נהדר מ”החברה הפתוחה ואויביה”, של קרל פופר:

הרקליטוס, הפילוסוף הראשון שעסק לא רק ב”טבע” אלא עוד יותר בבעיות אתיות-פוליטיות, חי בעידן של מהפכות חברתיות. נסיגת האצולות השבטיות של יוון מפני הכח החדש של הדמוקרטיה החלה בימיו. [..]

לפי המסורת היה להרקליטוס עצמו מקום כיורש למשפחת המלוכה של המלכים-הכוהנים של אֶפֶסוס, אך הוא ויתר על זכויותיו לטובת אחיו. חרף סרובו הגאה לקחת חלק בחיים המדיניים של עירו, הוא תמך במאבקם של האצילים, שניסו לשווא לשים סכר לנחשול הגואה של הכוחות המהפכניים החדשים. חוויות אלו בתחום החברתי או המדיני משתקפות בקטעים ששרדו מיצירתו. “אנשי אפסוס צריכים היו לתלות את עצמם איש-איש, כל הבוגרים עד אחד, ולהניח לעוללים שימשלו בעיר”, זו אחת ההתפרצויות שלו [..]. הפירוש שנתן למניעיהם של בני-העם מעניין ביותר כי אנו למדים ממנו שהטיעון האנטי-דמוקרטי לא השתנה הרבה מראשית ימיה של הדמוקרטיה. “הם אמרו: איש לא יהיה המשובח בקרבנו; ואם מישהו משכמו ומעלה, יהיה כך במקום אחר, בקרב אחרים”. איבה זו לדמוקרטיה מבצבצת בכל מקום מן הקטעים: “בני האספסוף ממלאים את כרסם כבהמות [..] האספסוף אינו שם לבו אפילו לדברים שהוא נכשל בהם בדרכו; ואף אינו יכול ללמוד לקח – גם אם נדמה לו שהוא לומד.

ובלי להכליל, אני סבור שמתחת לטיעונים הפרגמטיים של אותם ממורמרי עניים, מסתתרים לא אחת רעיונות הרקליטיאנים …

נ.ב.

ובלי קשר לכלום – אני לא מבין מותגים. יותר נכון, אני לא מבין מדוע מיתוג משנה לצורך קניה. עוד יותר נכון, הפרסום היום פשוט הזוי. היום שמעתי פרסומת ברדיו ל”<איקס>, המותג המוביל של מכונות הכביסה!” אוקי – אבל למה לקנות דווקא אותו? זה נותן לנו סיבה לכך בדיוק כמו אם פרסומת למכונת כביסה בֵּקוֹ, למשל, הייתה מתרברבת שהיא “היחידה עליה מופיעות האותיות ב’, ק’, ו-ו’ – בסדר הזה!”. י