אל תופיעו עם "גרנטי"

בקרב מוזיקאים "קטנים" והקהל האלטרנטיבי בישראל, מושמע לא אחת תסכול מהמצב בשוק: טענות שקהלים לא מוכנים לקחת צ'אנסים, שחסרים הרכבים איכותיים, לפעמים שבעלי מועדונים מנצלים להקות, ועוד כהנה טרוניות. בחו"ל, יזכירו לנו, יש שוק הופעות קטנות מאורגן ומשגשג, עם מועדונים בעלי קוי איכות אמינים ומוכרים, וקהלים שפוקדים אותם ומוכנים לקחת צ'אנסים. והאמנים? מי שלא איכותי לא שורד, או לפחות "יורד ליגה" למועדונים קטנים יותר. תחרות בריאה.

אבל מי שבתחום בארץ יודע שיש לא מעט להקות מעולות, הרבה בעלי מועדונים עם לב זהב שקורעים את התחת לקיים הופעות בתנאים קשים, וקהל נלהב שמחפש מוזיקה טובה. אז מאיפה ההבדל? למה שם כ"כ טוב ואצלנו לא? ההסברים הטיפוסיים הם ש"בארץ אין שוק", שיש הבדלים תרבותיים בלתי ניתנים לגישור בינינו כאן בלבנט לבין חו"ל, או לעיתים שפשוט אינהרנטית אין כאן מספיק מוזיקה "טובה". המתוחכמים יותר יעמדו על תרומת הבירוקרטיה ומחירי האלכוהול המזעזעים בארץ לתופעה, ויצדקו. אבל יש לדעתי לפחות עוד גורם משפיע, כלכלי נטו, שמדרדר את הענף איכותית: תופעת ה"גרנטי" – התחייבות של האמן לבעלי המועדון, שהאמן יכסה איזשהו מינימום עלויות באם ההכנסות מכרטיסים לא תעשה זאת. תופעה זו צריכה לפוס מהעולם.

אל תופיעו עם גרנטי. הסיבה להתנגדותי לתופעה איננה כי האמנים צריכים "לא להיות פראיירים", או כי איכשהו לבעלי מועדונים אין מצוקות כספיות יום-יומיות. יש להם. אבל כל אמן שמסכים להופיע עם גרנטי תורם לנזק "אקולוגי" לשוק ההופעות. ומהבחינה הזו, ההחלטה האישית של אמנים להסכים או לסרב להופעות בתנאי גרנטי היא בהחלט (גם) עניין מוסרי. אם אפשר יהיה להשיג אמנים בגרנטי, בעלי מועדונים יעברו לכך במוקדם או במאוחר. רק האמנים, בהחלטות שלהם, למגר את התופעה – ולכן הפניה כאן היא לאמנים. זה מצריך מודעות להשלכות של ההחלטות שלהם, שכאמור גורמות לנזק "אקולוגי".  

הסיבה מדוע נעוצה באינטראקציה בין האמנים לבעלי המועדונים: בשוק "נורמלי" הכסף בא מהצרכנים, שבמקרה שלנו אמור להיות (רק) הקהל; הטוויסט הוא שבפועל, מרגע שגרנטי נהפך לנורמה, חלק מהכסף בשוק ההופעות מגיע מהאמנים עצמם. זה חשוב (להמשך). הנה התהליך, כפי שאני רואה אותו:

א) מבחינה כלכלית נטו, אנחנו מדברים על שוק ההופעות הקטנות/בינוניות: באופן סכמטי, יש כך וכך אמנים, כך וכך קהל (פוטנציאלי), וביניהם מתווכים כך וכך מועדונים קטנים/בינוניים (נאמר, עד רמת ה-200 איש, אבל לא עקרוני).

ב) בשוק הזה, כמו בכל שוק, כסף עובר מיד ליד עבור איזשהו "מוצר" – במקרה שלנו, ההופעות. (קניית אלכוהול מקלה על המתווכים – המועדונים – אבל לא קשורה ישירות לשוק שאני מדבר עליו).

ג) עכשיו, את/ה בעלי מועדון, והחלטת שאת/ה רוצה שהאוריינטציה שלך תהיה של הופעות (מהמניעים הכי טובים בעולם). מבחינת בוקינג יש לך בגדול שתי אופציות:

ג1) לברר היטב לגבי כל אמן, האם הוא איכותי (לדעתך), האם יש לו (פוטנציאל ל)קהל, האם הוא מתאים לקו שאתה רוצה לטפח למועדון, האם ניתן לבנות כאן מועדון עם סטנדרטים מסויימים שיבטיח "קטע" כלשהו שהוא עקבי וידוע לקהל הרלוונטי. תהליך מורכב, ארוך, ולעיתים סיזיפי.

או

ג2) לחשב עלויות לערב, ולהגיד לכל אומן שמעוניין להופיע שאין בעיה – הוא מוזמן לעשות זאת, כל עוד יממן את (מרבית) העלויות שלך. כלומר לגלגל את האחריות הכלכלית לערב – על האמן.

בטרפת הבירוקרטיה שכבר הזכרנו, בקשיי היום-יום של ניהול מועדון, איזו אופציה תקרוץ יותר? איזו מהן נראית קלה יותר לשמר לאורך זמן? ברור שהשניה. מועדונים מתחילים לדרוש גרנטי מאמנים.

ד) אמנים רבים, זה כבר ידוע, מאוד רוצים להופיע, ומתוך התלהבות נטו מוכנים גם להתחייב לשלם על התענוג אם יש צורך. אז, הם מסכימים לגרנטי. זה השלב הקריטי שהזכרתי בהתחלה – בשוק ההופעות מתווסף מקור כסף נוסף מעבר לקהל: האמנים עצמם.

ה) עם הזמן, יותר ויותר מועדונים מסתמכים על הופעות בגרנטי מתוך כלל ההופעות שלהם, ובמקביל בהגדרה יותר כסף מחליף ידיים תמורת הופעות מאשר רק מה ש"הקהל" היה מוכן לשלם. התהליך (ג'-ה') חוזר חלילה ומתחזק את עצמו.

ו) מה קורה כשיש סך הכל בשוק יותר כסף מאשר מה שהקהל (בלבד) מוכן להוציא? מציעים יותר "סחורה" – במקרה הזה, הופעות. יש רק 7 לילות בשבוע, אז כשאלה ממוצים, נפתחים יותר מועדוני הופעות לעומת לו לא היה גרנטי, כדי לאפשר את העודף. העודף, כאמור, ממומן בעצם ע"י הלהקות. בהדרגה, יותר מהמקומות הללו מסתמכים על גרנטי, קרי על שיקולי טווח קצר, מאשר על שיקולים אמנותיים יותר כמו בניית קהל נאמן, התוויית קו אחיד, וכל מה שהופיע למעלה ב-ג1.

ז) התוצאה, יגיד לכם כל כלכלן על עודף היצע (הופעות), היא יותר מדי מועדונים על קהל נתון, פחות מדי מאמץ של בעלים לטפח קווים אמנותיים (הגרנטי מפחית מהאינטרס להשקיע בזה), אמנים ללא קהל שמופיעים במקומות שגדולים מדי עבורם (הרי במקרה הכי גרוע הם ישלימו הם את ההפרש לבעלים), ובגלל השניים האחרונים – קהלים שפחות מעוניינים לקחת צ'אנסים על הופעה לא מוכּרת.

נשמע מוכר?

תגובה לרשומת "ריקי כהן" בבלוג "דעת מיעוט"

עברה שנה מאז רשומת ה"ריקי כהן" הראשונה, רשומה פופולרית במיוחד בבלוג המצוין "דעת מיעוט", שטענה שבניגוד לסנטימנט הכללי דאז, משפחת ריקי כהן אכן מייצגת את מעמד הביניים בישראל. הרשומה – והפרשה – מאחורינו פחות או יותר, אבל אני מהאסכולה של "מוטב מאוחר (או מאוחר מאוד) מלעולם לא". מה גם שלכותב רציני מגיע תשובה רצינית: ניכר שאורי כץ, כותב הבלוג, שותף ללא מעט מהערכים שמובילים את הבלוג כאן, ועל כן במובנים רבים אני רואה בו כשותף למטרה – לשפר את רמת הדיון, להמנע מטיעונים לא רלוונטים או שגויים, להסתמך על עובדות ונתונים כשאפשר, וכו'. לכן, אף שאבקר כאן את הרשומה, חשוב לי להדגיש שזה נעשה דווקא וספציפית מתוך כבוד למה שכץ עושה. אטען שהרשומה כושלת ברמת המתודולוגיה, וחוטאת בחוסר רלוונטיות לשאלה לה היא מתיימרת לענות.

קודם כל שאלת המוצא: הרשומה באה לענות על השאלה, "האם משפחת כהן אכן (דוגמא ה)מייצגת את מעמד הביניים בישראל?" (לא ציטוט). השאלה הזו עניינה בזמנו הרבה אנשים – על כך העיד כץ עצמו ברשומת ההמשך, כשציין שהרשומה הייתה הנקראת ביותר בבלוג שלו, בהפרש ניכר. השאלה מעניינת כיוון שאם התשובה לשאלה שלילית, יוצא ששר אוצר בישראל הביא למשרדו מתווה מדיניות שמראש מבוסס על קריאה שגויה של מהי הקבוצה לה הוא מנסה, לפחות ברמת ההצהרה, לסייע.

כמובן שלא ניתן לדבר על "מעמד ביניים" במופשט – צריך לתת הגדרה כלשהי למה אנו מתכוונים בכך; זאת, לא כיוון שהגדרות בעצמן מוכיחות משהו (שגיאה נפוצה של הטוקבקיסט החכמולוג), אלא פשוט כדי שהקורא ידע שהוא מבין, פשוטו כמשמעו, על מה הכותב מדבר – גם אם ההגדרה אינה 100% אמפירית. "מעמד ביניים", הרי, אינו מונח שפרושו ברור לכל – בניגוד, למשל, ל"כדור טניס", "יצחק רבין" או "אנשים בגילאי 30+" – ולכן מצריך הבהרה. כל עוד אנו עקביים עם משמעות זו, יש לנו בסיס לבנות טיעון רלוונטי לשאלה. ואילו הרשומה, מצידה, מספקת מספר הגדרות שונות ואף סותרות למונח (ללא הסבר לכך), ולבסוף משתמשת בהגדרה שהופכת את התשובה – ואת השאלה שלנו – ללא מעניינת (ובמובן מסוים אף לטריויאלית). נתחיל:

הרשומה מתחילה מהגדרה אמפירית של מעמד הביניים: כל מי שהכנסתו נמצאת בטווח מסויים (75%-125%) מהשכר הממוצע. לצרכי נוחות נקרא לקריטריון הזה "קריטריון ההכנסה (למעמד הביניים)". אמנם יש בעייתיות ידועה בהתייחסות לממוצע בתחומי שכר, במיוחד כשבאים לטעון שהוא סממן מייצג לקבוצה מסויימת, אבל כל קריטריון הוא במובן מסויים שרירותי – אפשר בהחלט להחליט שמקבלים אותו. אז הלאה, נרוץ עם קריטריון ההכנסה.

או שלא. שתי פסקאות אחר כך הרשומה קובעת ש"באופן אינטואיטיבי [..] ישראל ישראלי ייצג את מעמד הביניים הישראלי לאורך כל חייו, ולא רק בתקופה כזו או אחרת". אין בעיה, אבל ברור שבמשמעות המובאת כאן מדובר בקריטריון אחר ממה שהובא לפני כן: קבוצה מסויימת אופיינית של אנשים, השייכים למעמד הזה. כלומר יש כאן קריטריון חדש, שמתמקד במאפיינים טיפוסיים של מעמד הביניים, כפי שאנו אינטואיטיבית תופסים אותו. נקרא לקריטריון הזה "קריטריון הטיפוסיוּת (של מעמד הביניים)". אין בעיה עקרונית לאמץ את קריטריון הטיפוסיות, אבל חשוב לשים לב ששני הקריטריונים אינם דומים, והרשומה אף מדגימה כיצד: במשך חלקים משמעותיים מחייו, "ישראל ישראלי" מרוויח פחות מקריטריון ההכנסה – כלומר לא עומד בו – אבל גם אז עומד בקריטריון הטיפוסיות. בסדר, אימצנו את קריטריון הטיפוסיות, וניגש לניתוח הסטטיסטי, המרכיב את עיקר הרשומה.

 משאימצנו את קריטריון הטיפוסיות, טבעי היה לצפות שהרשומה תיגש לשרטט איזשהם "קווים לדמותו" של מעמד הביניים כדי לצקת תוכן לקריטריון. אולם עם המעבר לניתוח הכנסות לפי מספר הילדים, אנו קוראים ש"לפי לפיד, לריקי ובעלה יש שלושה ילדים. איך נראית הכנסתם [..] בהשוואה למשפחות אחרות עם שלושה ילדים?" רגע – פיספסתי שלב? למה אנחנו שואלים אם הכנסת משפחת כהן דומה למשפחות עם שלושה ילדים? או, בהמשך, למשפחות הגרות באותו אזור שמשפחת כהן גרה בו, או למידת הפריפריאליות שלהם? שאלת המוצא לכל הרשומה הייתה האם משפחת כהן מייצגת את מעמד הביניים. משום מה מנקודה זו ברשומה השאלה עוברת להיות, האם משפחת כהן מייצגת משפחות שדומות לה, מבחינת המאפיינים שלהן?

כמובן שבדומה למה שאמרנו לעיל, אפשר להחליט שהקריטריון "דוגמת-משפחת-כהן-כפי-שיאיר-לפיד-הציג-אותה" הוא הקריטריון למעמד הביניים (מעתה, "קריטריון משפחת כהן"), ובפועל זה מה שהרשומה עושה מנקודה זו ואילך, ואכן על סמך קריטריון זה היא מסיקה את התשובה החיובית לשאלת המקור. מה שחשוב להבין בבחירת הקריטריון הזה, זה שיוצא ממנה ששאלת המוצא כעת זהה לחלוטין, לוגית, לשאלה "האם משפחת כהן אכן (דוגמא ה)מייצגת משפחות כמו משפחת כהן?"

כעת, על אף מה שניתן היה לחשוב ברגע ראשון, התשובה לשאלה הזו אינה בהכרח טריויאלית ("כן"). אם נרצה, ניתן תמיד למצוא משפחה שאינה דומה למשפחות רבות אחרות בעלות מאפיינים כלליים שדומים לה (וברמה מסויימת כל משפחה אינה "מייצגת"). אבל בין אם התשובה טריויאלית ובין אם לא, הבעיה איננה בתשובה אלא בשאלה עצמה – היא לא מעניינת. פרטתי בפסקה השנייה מדוע שאלת המוצא מעניינת – תשובה שלילית תאמר לנו משהו על שר האוצר שלנו. ואילו לשאלה החדשה, גם תשובה חיובית וגם תשובה שלילית פשוט לא תאמר לנו יותר מדי – היא בטח לא תתן לנו אינדיקציה שיאיר לפיד צודק יותר או פחות בקריאתו של מהו מעמד ביניים, כי קל מדי, ומוצדק לגמרי, לטעון שקריטריון משפחת כהן היא הגדרה מצ(ו)מצמת הרבה יותר מדי למעמד הזה. לכן, על אף השימוש הראוי בפני עצמו בניתוח נתונים כדי לברר את שאלת המוצא, הרשומה חוטאת בחוסר רלוונטיות, כשממירה את השאלה הזו בשאלה אחרת, דלה הרבה יותר.

[עד כאן הטיעון העיקרי שלי על הרשומה. הערה נוספת לסיום, שאינה מהותית לטיעון שלי ושבפרוש משנית לה (ושאינה ברמת ההגיון ה"טהור"): לאורך הניתוח כאן, קיבלנו את הקריטריון (האחרון) שכץ מציע למעמד הביניים, כדי שלא להיתלות על הגדרות אלא על טיעונים. אולם לקראת סוף הרשומה כץ עושה קפיצה לא מבוססת כשמסיק, מהתשובה החיובית לשאלה החדשה, ש"האש הרבה שספג לפיד איננה מוצדקת. מלכתחילה הוא דיבר על מעמד הביניים, ורץ לבחירות על גלי התמיכה של מעמד הביניים." שוב, "מעמד ביניים" אינו מושג מוגדר ומוסכם. כשמסיק ש"האש הרבה שספג לפיד אינה מוצדקת", כץ בעצם מניח שההבנה שלו של מהו מעמד הביניים הוא גם מה שלפיד דיבר עליו ("מלכתחילה") ו – חשוב מכך בהרבה – פחות או יותר מה שמצביעיו הבינו. אולי, אולי לא. אבל כל עוד לפיד לא פרט יותר לאורך מערכת הבחירות, למה התכוון ב"מעמד הביניים" – לא שהוא היה חייב – תהיה לדעתי עילה עקרונית לבקר אותו על תפישה יותר או פחות סבירה של מי מרכיב את הקבוצה הזו. ואם, למשל, יש מצביעים שסברו שהם כלולים במעמד הביניים, ורק לאחר שלפיד נבחר מגלים ממנו שבעצם התכוון בכלל לקבוצה אחרת, יש להם הצדקה למחות על כך.

וגם, הייתי מוסיף, חובה להזהר להבא ממילים מעורפלות מפי פוליטיקאים.] י

My (Present) Take on the Bitcoin Price Boom

… has, conveniently enough, been largely stated by someone else. (Loved the Vonnegut quote, btw.) Technically his isn't a stance, more advice/a warning, but at the heart of it it is. My only point of digression is that I'm a little surer than he is that the current BTC/USD rate change is unsustainable, and that it will not only plateau but actively reverse.

To be clear – and this is something Faber might have clarified as well – I claim this is the case not because of some deterministic theory by which history must repeat itself; rather, in this context "history" tends to repeat because in all speculative bubbles the economic forces at play – the logic of the situation – is fundamentally the same. The degree to which people can profit tremendously in absolute terms merely from trading Bitcoins naturally gives rise to countering economic forces, and these will increase with the price of the digital currency.

I'm aware of the counterclaim that the value of a Bitcoin is purely a matter of a growing Bitcoin economy outstripping the pace at which Bitcoins themselves are created, but this doesn't change the situation I just described: one Bitcoin is one Bitcoin, and so if someone bought one a year ago for the going price of $12 and can now sell it for upwards of 75 times that, that's all that matters to the point I'm making. The tremendous value jump of Bitcoins means an ever-greater deviation between its speculative, resell value, and the advantages that Bitcoins in themselves are supposed to bestow upon their owners in use (this useful distinction is quite old). These advantages are not "magically" inherent to Bitcoins at any cost, and so the incentive to create competing currencies – with the secondary result of bringing its value under check – will only increase; this, alongside the "classic" bubble-buster realization that something here just isn't sound to begin with…

One other minor quibble with the article – he seems to have gotten the x-axis order backwards.

Image