מופלה – אין משמעו צודק

אם מפלים אדם בגלל דעותיו, או עושים לו עוול, או מנדים אותו, או עושים לו איפה ואיפה, או אומרים עליו דברי שנאה, זה (כמעט תמיד) פסול. אבל זה לא אומר שדעותיו, או שתפיסת עולמו, צודקים.

שהדברים אכן כך, ניתן לראות טריויאלית מעצם העובדה שאנשים וקבוצות עם דעות סותרות¹ – נרדפו, נודו, ו/או נעשו להם עוולות². כיוון ששתי תפיסות סותרות לא יכולות שתיהן להיות נכונות, זה סוף הסיפור.

מופלה משמע צודק קטן

זו לא הפעם הראשונה שאני טוען משהו בסגנון, ובניסוח שכאן זה אולי נראה ברור מאליו, אבל קחו את העובדה הלוגית הזו בחשבון בפעם הבאה שאתם פותחים פייסבוק או טוויטר. תראו שוב ושוב כתבות ודיווחים על איך שעשו “לנו” או למישהו “משלנו” עוול, כשדי ברור שהזעם הנלווה נועד גם לתחזק תחושה שהנה, אנחנו לא רק מופלים או מנודים – אלא גם צודקים (שלא לאמר קץ העולם קרוב מאי פעם…).

חשוב לאמר: בטענתי אני לרגע לא בא להפחית מחומרת העוולה הנידונה. יש כיום סוגה נפוצה של טיעונים המנסים לעשות בדיוק את זה – “אתם לא כאלה מופלים”; קרי לא כאלה צודקים – מה שחוזר בדיוק על השגיאה שאני מבקר כאן . לא, האפליה יכולה להיות אמיתית לגמרי ואף חמורה: מניעת חופש הביטוי וסתימת פיות, טכניקות השתקה דמגוגיות, אפליית משאבים, העמדת קשיים בירוקרטיים, הכרחת אדם לעשות משהו נגד רצונו וכו וכו’. ללא ספק עוולות עצמן – ככל שהן באמת כאלה – אינן לגיטימיות, ראויות לגינוי ולהוקעה, וקריטי לתקן אותן. ועדיין: נרדפוּת איננה בפני עצמה מעידה לכאן או לכאן על צדקת תפיסותיו של הנרדף (ובגבול הטעם הטוב, אינה סיבה לעשות להן “הנחות”).

אז בפעם הבאה שתראו כתבה על איך משתיקים “אותנו”, תומכי ה-איקס, או איך מפלים “אותנו”, מאמיני ה-וואי, שאלו: ואם האפליה הייתה הפוכה – יריביכם הרעיוניים היו צודקים?


¹ סותרות ממש. כמובן שיש כל מיני עמדות שונות אחת מהשניה שאינן באמת סותרות. יש גם עמדות סותרות שאין לנו שיטה להכריע ביניהן באופן אבסולוטי – אולם גם במקרה זה אין פירוש ששתיהן נכונות, אלא שאנו מפעילים פלורליזם וסובלנות (מבורכים) מנקודת מוצא של פליבליזם. לפחות אחת התפיסות הסותרות – בדרך כלל שתיהן – שגויות.

² יש שידרשו את התוספת – “…באותה התקופה”

Advertisements

My 5-year Popperversary (A Personal Digression on Karl Popper)

Today marks five years since I first encountered Karl Popper, and I thought I’d “share”. While first-person narrative is of little importance on matters of thought, I nevertheless felt it worthwhile to document how I discovered him (I’m fortunate to know) and some general, highly subjective thoughts on my early encounter with his ideas, as they’ve had a tremendous influence on my own. I won’t attempt to outline Popper’s thought, both because this has been done elsewhere, and because as it is, this post will mean much less to those unfamiliar with him (though you’re more than welcome to dive in). Also, it’s my blog, etc.

breveon763

Prelude: Philosopher, Period

Among the still small group who have ever heard of him, Karl Popper is almost always categorized under “Philosophy of Science”. Intuitively, this seems to mean that unless one is tremendously interested in science and/or scientists, Popper has little to nothing to offer. This couldn’t be further from the truth, yet this label has managed to stick despite pretty straightforward counter-evidence: His most popular book (The Open Society and Its Enemies) has almost nothing to say on “Philosophy of Science”; one would think this would have tipped people off. The truth is that while Popper did have a lifelong interest in the methods of the sciences “proper”, he realized very early on that they have tremendous implications throughout – and cutting across – virtually all fields of intellectual human endeavor, not least ethics, logic, epistemology, the meaning of disagreement among human beings, tradition and religion, philosophy of history, metaphysics, political science, the arts, hard sciences and, crucially, virtually all (non-vacuous) philosophy. In fact, it wouldn’t be a stretch to say he has what to contribute for anyone who’s ever disagreed with anyone on anything. So, though words don’t matter (as Popper was fond of pointing out), the very categorization under “philosophy of science” has kept him from where he ought to be – Philosopher, writ large. Whichever field one is in, certainly wherever one touches on methodology or philosophy-of, he ought to come up.

Popper’s [thought is a] brilliant synthesis of subjectivism and objectivism, conventionalism and absolutism, consensus and logical certainty, scientific tradition and revolutionary change, corroboration and falsification.

Malachi Hacohen, Karl Popper – The Formative Years, p. 529.

Now to how I encountered him.

 Surmountable Clashing Paradigms?

During the 2nd half of the 2000’s, I’d developed an appreciation for the quarterly Journal “Azure” (1996-2011), published by the Shalem Center (now Shalem College and Press). While I largely disagreed with many of the writers – most were quite far to my right politically, and observant Jews where I am not – the articles often devoted considerable space to voicing the opposing positions before attempting to confute them, an intellectual generosity I greatly appreciated. Whereas much public discussion seemed to be primarily concerned with debate-winning, and erecting all forms of straw men to tear down, in Azure it wasn’t uncommon to find an article going out of its way to outline the best possible arguments for the “opposition”1. This was genuinely refreshing; entirely besides the question of whether I agreed with their outlooks or conclusions.

It was through interest in Azure that I came across a blog post by Shalem Center’s founder Yoram Hazony, “Israel Through European Eyes“. In it, Hazony argues at length that Israel’s attempts to defend its actions and positions in the court of world opinion are doomed to fail vis-a-vis the Europeans. Presenting Thomas Kuhn‘s influential notion of (incommensurable) paradigms within science, Hazony then claims that this is indeed the case between Israel and Europe – the former as a paradigm of the nation-state, the latter firmly post-nationalist. Having heard of Kuhn off and on, here was the first time I had encountered any direct utilization of his ideas, which at the time seemed to make a lot of sense.

However, the tail end of his article stored a surprise. Having spent nearly all of the 6,500 word piece outlining the direct conflict between these two alleged paradigms Hazony, two paragraphs from the end asks, “What can be done?”. This intuitively jarred with me. If Israel and Europe are indeed locked in incommensurable paradigms, the only possible answer to Hazony’s question is, “Nothing”. Yet Hazony seemed to imply that, though paradigm shifts are a long-term game, usually the result of the “old guard” dying off, there are nevertheless steps that can be taken to help bridge the gap – indicating that clashing paradigms can still meaningfully communicate. In researching Kuhn with this point in the back of my mind, I discovered (likely via Wikipedia) that one Karl Popper had been critical of Kuhn’s view, along lines broadly similar to my own thought on this. His was another name I’d come across here and there, but of the two his approach began to seem more sound.

The Strand is Picked Up – at The Strand

Months later, on April 7th, 2011 – I know this thanks to a fortunate email I sent the next day – I walked into The Strand, the (somewhat legendary) book store in New York City. Popper’s name had been percolating for a while at that point, and through some online research it seemed like the book for me to buy was his 1934 classic of scientific methodology, The Logic of Scientific Discovery. However, the store only had his Conjectures and Refutations. I remember deliberating if I should take the chance with an unknown book by who was to me an unknown philosopher, especially since my knowledge in the field was pretty limited as it was, and this was by all accounts a hefty tome. A quick skim convinced me to pick it up after all. (I’ve since wondered what might have happened had I opted to hold out for the (significantly more technical) L.Sc.D instead…) So C&R it was, and the rest is history.

First Impressions

C&R initially made my head hurt. I remember really having to force myself through the first pages of its (terrific) opener – a 1960 lecture of his, “On the Sources of Knowledge and of Ignorance” – but then, somewhere around section V, the lecture took an intellectual liftoff that sustained right through to its end. I was hooked. There was an astonishing amount of “meat”. After almost every page – sometimes after individual  paragraphs – I’d have to put the book down and really think about (the implications of) what I’d just read. Not because it was obtuse or high-minded – not at all; Popper was far and away the clearest philosopher I’d ever attempted to read – but because there was just so much there.

This no doubt sounds like a bit of a chore – and I don’t consider myself especially gifted in the sustained-mental-effort department – but like the best teachers, reading Popper made you want to think about this stuff. (In all the secondary literature I’ve read on him, only Agassi and Miller have pointed this out). His honest excitement for the material was contagious. Here was someone who had combined a hundred stray thoughts I had had myself, and many more, into a coherent whole – though nothing like the “I have the answers” style that had irked me in earlier forays into other philosophers. Indeed, he was providing the first, and still to my mind the best answer as to why the search for these answers should, and can, be a lifelong goal; why the inevitable failure to procure “final” answers doesn’t make the search itself futile (or pie-in-the-sky). Previous answers by other thinkers generally had either authoritarian views (“take it from me”-style bare assertions, often with covert or overt religious overtones), or puffy linguistic chimera that had nothing going for it beyond impressing people who consider that a goal worth pursuing (also with the religious overtones…).

Taking Arguments Seriously

Popper rightly stressed the independent content of arguments, separate from sociological and psychological considerations. However, the choice to take arguments seriously – to be rational – is essentially a matter of attitude. And this was certainly the case with me: Reading Popper, I identified a kindred spirit in terms of approach. I always had a natural inclination to take arguments seriously2. Going back to an early age, those who knew me well knew that a surefire way to get under my skin was to offer some outrageous argument; they could then basically sit back and watch me go… Moving into adulthood, and amid a veritable sea of ridiculous arguments (made exponentially more accessible via the internet), I took a logical turn, typical of the smart alecks. (You know these people, “That’s fallacious!”) Then came the numerous volumes read on “critical thinking” etc. Yet adherents of these views seemed to all endorse it out of a purely psychological thirst for certainty. As time went on, I felt – without quite articulating it to myself – that while these methods can certainly improve argumentation (or, if you must, “thought”), they don’t determine outcomes on any particular issue – certainly not with certainty. That this isn’t obvious was particularly noticeable when arguing with certain kinds of people (here’s looking at you, majority of libertarians online!) who clung very closely to logical maneuvers but seemed to treat unwarranted conclusions  as necessary truths.

Popper’s thinking finally set in order the tenuous relationship I had grappled with between induction3 and deduction4. The former was a mirage, and had erroneously been tightly coupled with “experience”. The latter was far more solid – as popper often writes, everything is theory-impregnated – but without criticizability would forever remain dogma, with no way to distinguish true dogmas from the many, destructively false ones.

Ideas Over Words

Popper abhorred language games, and on those rare occasions in print where he appears to lose his temper (in a fantastic display of supreme wit with barely-disguised contempt), it was usually directed at “intellectuals” who couch whatever wares they’re peddling in highfalutin empty verbiage. In academia, a surefire sign of intellectual noteworthiness was the contribution of a particular word to our intellectual arsenal (such as Kuhn’s various “paradigm”-related paradigms…). Without detracting from the very real importance a new concept (and thus corresponding word) might have, in the minds of your average student and casual fan of “critical thinking” etc, Popper has undergone the same process: he’s the “falsifiability” guy5. That’s the heuristic6. And yet – and this is no coincidence – while Popper’s contributions use some recurring terminology (fallibilism, three worlds, truth, theory-ladeness, objective vs. subjective knowledge, etc.) they are rarely encapsulated in a word, but rather firmly nestled in the realm of exploring ideas and their implications, such as the concept above of taking arguments seriously. (Almost everything contained in the previous pair of parentheses has little value as a label alone.)

Final note: Truth

From the get-go, one impression of mine regarding Popper has stuck: his uncompromising interest in truth. This is not at all the “Truth” of many philosophers throughout the ages, since he early on understood we couldn’t be certain we’d hit it even if we had. He wasn’t interested in erecting Spinozean elaborate systems of the world (ostensibly based on bullet-proof logic), nor laborious Aristotelian scholasticism. He wasn’t claiming the only matters of any interest are “human” truths, ostensibly reached via plumbing the depths of human psyche or sociology (a-la existentialist and 20th century French philosophers), nor interested in verbal sparring (a-la the sophists). He wasn’t nominating measurement, or “experience” for sole truth-candidacy (a-la the Empiricists), nor sanctifying deductive Cartesian certainty; certainty was in fact a major part of the problem. Rather, in refuting every one of the schools above (and others) while keeping their grains of truth, Popper left a more pliable, fruitful weave of ideas for us all to work with. His negativist philosophy – the idea that the critical addition to our knowledge happens when a theory is refuted, rather than when it’s offered – is the mark of genuine interest in truth. And with his thought the tense, yet interwoven, relationship between the two parts of this blog’s name – facts, and opinions –  receives its proper treatment.

So, here’s to you, Karl!


  1. Those familiar with him will recognize in this a decidedly Popperian bent. As he put later in his career: “Criticism [..] is the lifeblood of all rational thought. But we should criticize any theory always in its best and strongest form; if possible, repairing tacitly all its minor mistakes and concentrating on the great, leading, and simplifying ideas. Otherwise we shall be led into the swamp of scholasticism – of clever questions and answers which have a tendency of multiplying endlessly [..].” – Karl Popper, “Replies to my Critics”, from “The Philosophy of Karl Popper” vol. 2 (1971), p. 977. 
  2. though admittedly, I still often lack the patience for the complete kind of follow-through many good arguments deserve. 
  3. deducing from trials, or particulars, to what-is-the-case; as an economics major I had firmly espoused this earlier on, and retain a strong (though critical) affinity for “the data”. 
  4. drilling down from generals, or theory, to what-is-the-case; which took the lead later on with me. 
  5. or “principle of falsifiability”, etc. 
  6. and as such oversimplified and misunderstood again and again. It’s almost always attacked as a criteria of truth which, as Popper made clear many times, isn’t at all the case. 

ערכים המתחזים לטיעונים המתחזים לערכים

שני עניינים שקפצו בשבוע שעבר מעידים על הבלבול העמוק שיש בהיבטים של הליך/סיבות/טיעונים לבין יעדים/מטרות/ערכים: תגובת יואב גלנט בעניין הפלת תיקון מוצע לחוק העונשין האוסר על “טיפולי המרה” לקטינים, ותגובות מסויימות לתביעה כנגד אל על בנוגע למדיניותה לבקש מנוסעות לעבור מקום אם נוסע חרדי מביע בעייתיות בישיבה לידן.

ערכים המתחזים לטיעונים

לגבי במקרה הראשון צריך להיות ברור ש”טיפולי המרה” (של העדפה מינית) פשוט לא צריכים להיות, ודאי שלא בשנת 2016. כל מלה כאן מיותרת. אולם מה שקפץ לי הייתה תגובתו של ח”כ יואב גלנט (כולנו) בנושא, כשאמר בשם הממשלה:

“הממשלה סבורה שהכלי הפלילי אינו מתאים ביחס להתנהגות זו. מדברי ההסבר של ההצעה לא עולה כי ניתן להצביע על הנזק החד משמעי כתוצאה מטיפולי המרה אלא נזקים פוטנציאלים, כמוהם יש בכל טיפול נפשי אחר. לפי נוסח ההצעה העבירה עשויה לחול על כל שיחה עם קטין.”

דברים אלו באים באים מהיבט של הליך/סיבות/טיעונים. לשם הנוחות בואו נמספר אותם:
א. הממשלה סבורה שהכלי הפלילי לא מתאים ביחס להתנהגות זו
ב. מדברי ההסבר של ההצעה לא עולה כי ניתן להצביע על הנזק החד משמעי [של] טיפולי המרה
ג. לפי נוסח ההצעה העבירה עשויה לחול על כל קטין

גיבוב של תירוצים וסתירות. בעוד ש-ב’, לו היה נכון,  בהחלט יכול היה להוות סיבה ל-א’ (אם לא הודגם שהטיפולים מזיקים, אנו לא סבורים שיש לאסור עליהם בחוק), הרי ששניהם לכל הפחות מייתרים את ג’: אם אין מה לאסור את התופעה בחוק, אז גם לו נוסח ההצעה היה מתמקד באופן מושלם בטיפולי המרה ורק בהם, לא היה מה להעביר אותו. כמו-כן, הרישא של ב’ לא רלוונטית, כי מן הסתם פחות משחשוב אם “מדברי ההצעה .. עולה” שיש בטיפולי המרה נזק, חשוב רק אם בטיפולי המרה יש נזק. אם יש, וסתם שכחו להדגים זאת בדברי ההסבר – אין בעיה, מתקנים את דברי ההסבר בשניה, ואפשר להעביר. אבל מה שמסגיר יותר מכל שהנימוקים האלה הם אוסף של דשן אורגני, זה שמ-ב’ נובע שלו כן ניתן היה להציג נזק באופן חד-משמעי, הממשלה ברצינות הייתה חושבת להעביר את התיקון. אחרת מדוע בכלל לציין את הטיעון הזה? 

אנחנו נותרים עם א’. כלומר שגם לו היינו מוכיחים נזק, וגם לו נוסח החוק כך שמסמן אך ורק את בתופעה שאנו מעוניינים למגר, הממשלה עדיין הייתה סבורה שאין לאסור דברים כאלה בחוק. אז ראוי שהממשלה תעיף את ב’ וג’ (תירוצים בלבד) ותנהל דיון אמיתי, מדוע מוכנה להשאיר תופעה עלובה שכזו על כנה ללא יכולת פעולה משפטית, חרף כל שיקול של עובדות ביולוגיות, מוסר והומאניות. לו הייתה לממשלה סיבה אמיתית,  מלבד “פלג דוגמטי וחשוך מונע מאיתנו לעשות את מה שעלינו לעשות”,  היו יכולים להוכיח זאת בקלות, על ידי הוספת הקדמה קצרה ל-א’: “הממשלה מתנגדת לתופעה הנאלחת הזו, אבל…”. למה היא לא עושה זאת? אמרתי – פלג דוגמטי וחשוך חושב שזה ממש בסדר. נסיון “לתקן” קטינים שכל “קילקולם” שנמשכים לבני אותו המין, פשוט איננו פסול לפי *ערכי* הממשלה. וזו איננה פתוחה באמת לטיעונים, עקב פרשנות דוגמטית וחשוכה במיוחד בתחום הדתי.

טיעונים המתחזים לערכים

תגובות רבות בעניין התביעה נגד אל על מתמקדות בעובדה שהתובעת לא הוכרחה לעבור מקום בשל אותו חרדי שאמור היה לשבת לידה, אלא רק נתבקשה אם אכפת לה לעשות זאת. תמצית טיעון-הנגד היא – זו הייתה בקשה/הצעה בלבד, לא הייתה כפיה, נו פרובלם. הבעיה היא כזו: גם כשגבר רנדומלי ניגש לאשה ברחוב (או במטוס), ומציע לה הצעות מגונות, גם שם יש הצעה בלבד, כביכול, ולא כפיה. אז העדר כפיה אינו (תנאי) מספיק כדי לקבוע שאין לאפשר תביעה על כך. במקרה שלנו, מדובר בחברת תעופה בשוק מוגבל, לא פתוח לחלוטין והמציע אפשרויות מוגבלות ליעד מסוים, ובנקל יכולות נשים לחוות את המצב הלא נעים של להתבקש לזוז בשל – טוב נו, נאמת זאת שוב – פרשנות דוגמטית וחשוכה במיוחד בתחום הדתי.
איני טוען כאן שלא ניתן לבנות בקפידה מהלך מנומק לעילא, מנקודה לנקודה, מדוע בקשות רבות – שאין בהן כפיה – יכולות להיות חסרות כל בעייתיות משפטית, ומדוע אחרות – כגון הטרדה מינית, או בקשה לעבור כסא בשם הזיה – כן. אפשר. אבל בלב העניין יש כאן קביעה ערכית, ואומר אותה באופן ברור: ה”בעיה, כביכול, שבישיבה ליד אשה, היא של אותו הגבר התופס זאת כבעיה *בלבד*. או שמבינים את הכניעה הערכית בפני הקצנה מדומיינת כזו או שלא. אבל הבעיה הזו לא צריכה להטריח לרגע אף נוסע אחר במטוס (ואף מלה על אוכלוסיית הצפרדעים בלאפלנד). אם נוסע רוצה לבקש מנוסע אחר לזוז, אין בעיה – אבל האפשרות של תיווך ה”בעיה” על ידי חברת תעופה (בעלת אינטרס כלכלי לפתור את הבעיה ללא שיקולי ערכים ראויים), המצב מעודד הישנות התופעה. עד שתהיה תחרות מלאה, המאפשרת, למשל,  חברות תעופה לגברים בלבד, אני בהחלט רואה מקום לאסור על חברות תעופה להתערב במצבים כאלו. אבל זה בשם ערך, וללא קבלת הערך זה לא באמת יעמוד כטיעון. בדיוק כשם שזיהוי הטרדה מינית כבעיה מצריכה קבלת ערכים מסויימים.

על נבואות חורבן פוסט-בחירות (ומותגים)

הבחירות מאחורינו, ועם שקיעת האבק נותרים פערים גדולים, בעיני, בין מה שהסקטור האינטלגנטי (לכאורה או לא לכאורה) ברשתות החברתיות ובתקשורת משדרות, לבין מה שקרה כאן באמת. בגדול, המסרים הם ואריאציות על מוטיב המדינה-שלנו-מחוסלת-ואין-לה-תקנה. אז כמה מחשבות בהקשר הזה:

א) המדינה שלנו מצביעה ימין. לא וואללה.    י

הימין המדיני ה”מובהק” (ליכוד, הבית היהודי, ישראל ביתנו) השיג בבחירות הללו 44 מנדטים. זה יוצא דופן רק אם מתעלמים מכך שלמשל, רק לפני שתי מערכות בחירות, ב-2009, הוא מנה 49 מנדטים. אז על אף שאסכים שהכנסת האחרונה חוקקה מספר חוקים בזיוניים במיוחד, אין משהו בתוצאות האלקטורליות שחסרות שחר או שבפני עצמן מעידות על עידן חשוך חדש. (ואולי שווה לציין שלא הצבעתי ימין). י

  א1) אני האחרון שאחלוק על כך שהגזענות בארצנו היא נרחבת, גלויה מאי פעם, ומטרידה. ועדיין צריך להזכיר שאף אחד לא באמת יודע עד כמה המסרים (המחפירים, ללא ספק) של הליכוד על הצבעות הערבים, השפיעו על תוצאות הבחירות. לא שזה מנע מאנשים לקבוע כעובדה מוגמרת שהמסרים הללו הם-הם שהביאו לנצחון הימין, קביעה שלכל הפחות צריכה להיות מלווה בהסבר כיצד *ללא* המסר הקריטי-לכאורה הזה, הימין קיבל 5 מנדטים יותר, רק לפני 6 שנים.

ב) למה אף אחד לא מתעניין בזה שהמפלגות הדתיות בשפל אלקטורלי של 23 שנים? י

לא כל כך מזמן, נבואות החורבן נסובו סביב הכח האלקטורלי והסחטנות (לכאורה או שלא) של מפלגות דתיות סקטוריאליות, שהולכים וגדלים בטור הנדסי. ואני מעריך שיש חפיפה די גדולה בין מי שטען כך בעבר לבין מבשרי הקץ לאחר הבחירות האחרונות. ועכשיו למספרים: מאמצע שנות ה-90 ועד הבחירות הקודמות, המפלגות הדתיות נעו בין 23-27 מנדטים, ובבחירות הקודמות אלה הגיעו אף ל-30. כעת יש להן 21. גם כשמסתכלים על המפלגות החרדיות בלבד (ש”ס ויהדות התורה – לא שאני משווה…), ב-15 שנים האחרונות הן נעו בין 16 ל-22 מנדטים, וכעת יש להן 13 (עם אלי ישי היו משתווים למינימום – 16). אז – משנה כמה מנדטים יש להם או לא? כל אפשרות תתקבל בברכה, כל עוד היא עקבית עם עצמה.

ג) הכנסת קיבלה אינפוזיה של דם חדש, צעיר יותר ומקצועי יותר

לו היה לי יותר פנאי מנטלי, הייתי מגבה את זה במספרים. אבל כיוון שאין, אבקש רק שתסתכלו ברשימת הח”כים החדשים משתי מערכות הבחירות האחרונות – ברור שיש בקרבם גם שמנדריקים חסרי שכל ו/או הגינות מהסוג שלמדנו לצפות מנבחרי הציבור; אבל לכל הפחות אני לא רואה איך אפשר לטעון לירידה במימד המקצועי הכללי. גם כאן, ההתפתחות (המבורכת) הזו, לא כ”כ מתיישבת עם פזמון מדינתנו-האבודה שמושמעת חדשות לבקרים.

ד) לגבי אותם חוגים בקרב השמאל שמתמרמרים כנגד המעמד הסוציואקונומי הנמוך שהצביע (שוב) ליכוד, אני נזכר בקטע נהדר מ”החברה הפתוחה ואויביה”, של קרל פופר:

הרקליטוס, הפילוסוף הראשון שעסק לא רק ב”טבע” אלא עוד יותר בבעיות אתיות-פוליטיות, חי בעידן של מהפכות חברתיות. נסיגת האצולות השבטיות של יוון מפני הכח החדש של הדמוקרטיה החלה בימיו. [..]

לפי המסורת היה להרקליטוס עצמו מקום כיורש למשפחת המלוכה של המלכים-הכוהנים של אֶפֶסוס, אך הוא ויתר על זכויותיו לטובת אחיו. חרף סרובו הגאה לקחת חלק בחיים המדיניים של עירו, הוא תמך במאבקם של האצילים, שניסו לשווא לשים סכר לנחשול הגואה של הכוחות המהפכניים החדשים. חוויות אלו בתחום החברתי או המדיני משתקפות בקטעים ששרדו מיצירתו. “אנשי אפסוס צריכים היו לתלות את עצמם איש-איש, כל הבוגרים עד אחד, ולהניח לעוללים שימשלו בעיר”, זו אחת ההתפרצויות שלו [..]. הפירוש שנתן למניעיהם של בני-העם מעניין ביותר כי אנו למדים ממנו שהטיעון האנטי-דמוקרטי לא השתנה הרבה מראשית ימיה של הדמוקרטיה. “הם אמרו: איש לא יהיה המשובח בקרבנו; ואם מישהו משכמו ומעלה, יהיה כך במקום אחר, בקרב אחרים”. איבה זו לדמוקרטיה מבצבצת בכל מקום מן הקטעים: “בני האספסוף ממלאים את כרסם כבהמות [..] האספסוף אינו שם לבו אפילו לדברים שהוא נכשל בהם בדרכו; ואף אינו יכול ללמוד לקח – גם אם נדמה לו שהוא לומד.

ובלי להכליל, אני סבור שמתחת לטיעונים הפרגמטיים של אותם ממורמרי עניים, מסתתרים לא אחת רעיונות הרקליטיאנים …

נ.ב.

ובלי קשר לכלום – אני לא מבין מותגים. יותר נכון, אני לא מבין מדוע מיתוג משנה לצורך קניה. עוד יותר נכון, הפרסום היום פשוט הזוי. היום שמעתי פרסומת ברדיו ל”<איקס>, המותג המוביל של מכונות הכביסה!” אוקי – אבל למה לקנות דווקא אותו? זה נותן לנו סיבה לכך בדיוק כמו אם פרסומת למכונת כביסה בֵּקוֹ, למשל, הייתה מתרברבת שהיא “היחידה עליה מופיעות האותיות ב’, ק’, ו-ו’ – בסדר הזה!”. י

On Criticism and On Critical Thinking

Criticism. We all know it – to a great extent it’s a hallmark of our being rational people. But although as rational people we should use criticism as part of critical thinking, it is not uncommon to find criticism viewed as an end in and of itself. The two may sound similar, but there is a fundamental difference in the ideas behind them that is often overlooked – implicitly, if not explicitly.

I must be right

A bit of terminology, for my point later on: By “criticism” I mean here the sense in which we point out negatives, flaws, or mistakes in a certain idea or action (setting aside for the moment important matters like what constitutes legitimate criticism, what makes a particular criticism more or less valid, etc.). By distinction, “critical thinking” (sometimes called “critical discussion”, “critical rationalism” or just “criticalism”, with minor differences) is an intellectual method in which we subject ideas – not least our own – to honest discussion and criticism, out of the hope that we may learn something constructive about, and maybe move a little closer to, what is actually the case (or what is “right”, or the “truth”, to use very loaded terms for their relatively simple and intuitive senses), or at least expose our underlying principles. In a nutshell, it’s taking others’ arguments – and their logical consequences – seriously.

My claim is that criticism that is not raised for the purpose of critical discussion (a) is widespread, not least where it purports to be offered precisely for that purpose; and mainly (b) achieves far less than what most critics seem to think it does. Examples of (a) abound – just skip over (or return, whichever the case my be) to Facebook, or televised debates, or parliamentary debates, and most likely you’re seeing an instance of non-criticalist criticism. My assertion (b), on the other hand, may need more explanation.

No matter what position one is coming from, there is always what to criticize in light of it. The internet, in particular, provides a near-infinite world of possibilities to criticize people, ideas, acts, writing, thoughts. For a certain type of person, this kind of criticism feels great: “You’re stupid/evil!” (subtext: “I’m pretty smart/righteous.”). It can prove galvanizing in many an internet echo chamber: “Hey guys, check out what this idiot said!” There’s no question it can help pass the time – one can literally spend a lifetime seeking out and criticizing ridiculous statements. In some rare cases it might even prevent a mistake or – very rarely – get someone thinking.

All of this is fine and good – to each their own – so long as we remember that criticism on its own says nothing about (the justification of) the critic’s own position. Unfortunately, I’m quite convinced that many out there criticizing other positions for-criticizing’s-sake feel, intuitively or otherwise, that in so doing they’ve provided a defense, justification, or corroboration for their own positions; in which case their efforts are misplaced. These notions belong to the realm of critical discussion: this is where we can try to provide arguments and defenses of a position in order to try to show it is genuinely better, and criticize other positions – but only at the (vital) “cost” of subjecting our own positions to criticism as well.

It’s been argued that these kinds of debates are largely pointless, that matters of principle and/or incommensurable positions can’t even begin to enter into a rational discussion, but I think that’s only true if we’ve set our expectations too high: for instance if we expect such debates to end in full agreement. While it’s true that reaching such agreement between disparate points of view is quite rare, I would argue that many honest debates of this type have made at least some small headway: clearing up some mistaken preconceptions, clarifying some misleading language that had previously lead to misunderstandings, and mainly – getting to the crux of some matters; if only clarifying more fundamentally why, or where, the sides disagree. Some limited agreement can usually be teased out, and in many instances positions are often clarified, modified, and ultimately improved as a result of this process. (This idea is hardly new, as in most important respects it’s similar to the Socratic Method.)

If we apply a little critical thinking, I think it quickly becomes apparent that the (mere) fact that proponents of some or other position have performed acts, or expressed ideas, that are worthy of criticism, does not in the main add or detract from the justification of any other position*. People everywhere, at every point in time and from every point of view have said and say, and have done and do, things that are “stupid”. Owing to the fact that we’re all human, there will always be whom to criticize – people are fallible. We have yet to find the position, principle, or worldview that “immunizes” from this fact. The question is what we do with it.

* Unless of course, that position was “there are people who do or say things that are worthy of criticism”, a rather trivial, and by now safely established point.

The Ideal-State Fallacy

[I’m aiming high this time – I’d like to outline a (formal) logical fallacy which I have yet to see formalized as such. Because I’m aiming high I’ve divided the post into two parts: a discussion of this fallacy for the “general readership”, followed by a formalized version for the more logically inclined.]

I’d like to outline a logical fallacy which I call the “Ideal State” fallacy. It consists in thinking that because one can envision some ideal state of affairs, it must always be good, or desirable, to bring about any part of that ideal now. This fallacy is presumably based on the thinking – more of an intuition – that since every condition for an ideal state of affairs is necessary for it to come into being, each must therefore “carry” some of that ideal trait. Put another way, any partial steps that fall under the umbrella of the ideal state constitute movement towards that desirable state of affairs, so it would make sense that every partial step would be desirable¹.

I claim that this reasoning is fallacious, stemming primarily from the vagueness of the terms (of thought) I emphasized above, “movement towards” or “necessary“. We can establish that installing a roof both signifies movement towards, and is necessary for, building a house; this doesn’t yet mean that installing the roof is a positive development at any stage – if walls haven’t been erected yet, for instance, this would be pointless at best and disastrous at worst. Just because an ideal state of affairs is better than the one we have now, doesn’t mean that each half-measure variant of it must be better as well.

The degree to which partial steps are desirable or constructive really depends on the internal intricacies and dependencies of what constitutes an ideal state, which means that vague notions are not really an option: Is there a particular order things have to be done to reach this ideal? Is it an all-or-nothing proposition? Can we estimate the unintended consequences on the one hand, and the potential loss of not trying on the other? etc. Clearly, however, the conclusion that any part of the ideal state scenario must in and of itself be always desirable is fallacious.

Critiquing of this fallacy is hardly new – for the last several millennia, all major religions (that I know of) have in some form or other created a distinction between our present reality “here on earth”, so to speak, and the ideal one we should all aspire to, as imparted and/or embodied by God(s). In ancient Greece as well, several of the pre-Socratics pointed in this direction when they suggested that what goes on between the gods can’t be taken to directly affect our life below the heavens.

These distinctions were never offered merely as depictions of fact, but were meant to say something of consequence about what we should do, here in the real world. The delicate balance between the ideal and the here-and-now has always been a tricky matter, far out of scope for this blog post, but it always emanated from this ideal/right-now distinction – be it logical or divine.

So what I’m proposing is nothing new, only something I’d like to formalize and name. If I’m introducing anything of worth here it’s because the Ideal State fallacy is alive and well today – not only among the “usual suspects” adherents of ideologies but also, at least implicitly, among many who consider themselves beyond or “post-” ideology.


Formalization

We need to define four kinds of logical relations and three logical entities:

Four logical relations:

a) Let ~X designate the negation of X (i.e. “not(x)”)
b) Let Pref(x,y) designate that x is preferable to y
c) Let A→B designate that A entails B (if A, then B)
d) Let {x, y, …} designate a set of conditions (i.e. “x, y, etc. are the case”)

Three logical entities:

e) Let IDS be the ideal state of affairs
f) Let idsx be a necessary condition x for the ideal state of affairs
g) Let C be the current state of affairs.


The Ideal-State Fallacy:

1. An ideal state of affairs is preferable to the present one.[Pref(IDS,C)]

2. All necessary conditions for an ideal state of affairs, together, entail the ideal state of affairs. [{ids1, ids2,..idsx}→IDS]

Therefore:

3. Each necessary condition for the ideal state of affairs is (always) preferable to the negation of that condition. [Pref(idsx,~idsx)]


The conclusion is fallacious, because there’s nothing in the relationship “preference” (Pref) that entails that a preference for a particular state of affairs must in every case mean a preference for each and every necessary condition for it. This relationship is simply undefined under the premises and definitions that supposedly lead to it.

The conclusion (3) is stated without any qualification, so the conclusion is taken to be universally – i.e. in every case – true. We can therefore demonstrate that the drawing of the conclusion is fallacious (i.e. not always true) by constructing a counterexample wherein adding some ideal-state conditions to a current state does not make it preferable:

Suppose a person’s (quite simple) ideal state of affairs consists in having a spouse, two cars, and two children. Suppose further, that in the current state of affairs that person does not have a spouse. In such a scenario, the person may actually prefer to own only one car (e.g. due to the cost of upkeep, etc.), whereas according to the Ideal-State Fallacy, two cars are always preferable to one. Our person’s preferences thus negate conclusion (3) above.

In the example just shown, preferring one necessary condition of the ideal state (“two cars”) is contingent on the fulfillment of another (“spouse”), negating the unconditionality of the conclusion (3). The dependency of one condition of the ideal state upon another is one reason why the conclusion cannot be claimed to hold universally; we can envision others (see above).

There is, in fact, only one state of affairs in which we can say that (3) logically entails from the premises: in the Ideal State² itself. This is because omission of any of its necessary conditions (i.e. ~idsx) entails a separate current reality (C) that is necessarily less preferable, according to (1).

[My thanks to Dooby Harvey for providing valuable suggestions to improve this post.]

¹ Economics students are particularly prone to intuit this, as most graphs and functions studied are continuous (meaning unbroken), and generally monotonic, meaning that there’s a single continuum. studying these tends to promote a worldview of single, clear “bad”-“good” continuums. This ignores some of the real-life complexities alluded to way back in the “About” section (particularly point number 5).
² thus the only formulation in which (3) would be a correct consequent, given (1) and (2), would be by adding a further antecedent (3′):
(3′) IDS (The Ideal State is the case)
Therefore:
(3)

על ביקורת ועל ביקורתיות

ביקורת. כולנו מכירים אותה – היא אבן יסוד, בודאי של ה”ישראליוּת” אבל גם, במידה רבה של צדק, של היותנו אנשים רציונליים. עם זאת, בעוד שמתוקף היותנו אנשים רציונליים ראוי שנשתמש בביקורת ככלי לביקורתיות, הרי שלא אחת ניתן לראות בנוף הישראלי (ולא רק) את הביקורת ממוצבת כמטרה סופית בפני עצמה. שתי המילים אמנם מזכירות אחת את השניה, אבל יש הבדל קריטי שתדיר מפוספס – אם לא ברמת ההצהרה אז בפועל.

כנראה שאני צודק

טרמינולוגיה, לצורך טיעון: ב”ביקורת” אני מתכוון כאן למובן שבו מצביעים על חסרונות, או פגמים, או שגיאות ברעיון או במעשה כלשהו (ונניח בצד כרגע שאלות חשובות כגון מהי ביקורת ליגיטימית, מה עושה ביקורת מסויימת לתקפה יותר או פחות, וכו’). “ביקורתיות”, לעומת זאת – הקרובה, אם כי לא זהה, למושג הנפוץ יותר “חשיבה ביקורתית” – היא שיטה רעיונית שבה אנו מעמידים רעיונות שונים בפני דיון וביקורת מתוך תקווה כנה שכך נלמד משהו קונסטרוקטיבי על – ואולי נתקרב מעט יותר ל – מה שאכן הוא המקרה (או מה ש”נכון”, או ל”אמת”, אם להשתמש במלים בעייתיות לרעיון פשוט ויחסית אינטואיטיבי). ביותר תמצות, חשיבה ביקורתית פרושה לקחת טיעונים של אחרים ברצינות – ואת ההשלכות הלוגיות שלהם.

אני טוען שביקורת שאינה לשם ביקורתיות היא (א) נפוצה, גם בהרבה מקרים בהם היא מוצגת כביכול כבאה מתוך ביקורתיות, ובעיקר שהיא (ב) משיגה הרבה פחות ממה שרבים משוטחיה חושבים. אין צורך שאדגים את (א), תוכלו פשוט לקפוץ (או לחזור, יהא המצב אשר יהא) לפייסבוק, או לדיונים טלויזיונים, דיונים בכנסת וכו’, ובפניכם שלל הדגמות. לגבי (ב), ייתכן שנחוצה הרחבה:

מכל השקפה שלא נגיע, בין אם היא המבוססת ביותר (כביכול) או המופרכת ביותר, תמיד יהיה מה לבקר לאורה. האינטרנט, במיוחד, מעניק לנו מאגר בלתי נדלה של הזדמנויות לבקר אנשים, רעיונות, מעשים, כתיבה, מחשבות. עבור סוג מסויים של אדם, ביקורת שכזו ודאי תרגיש נפלא – “אתה טיפש/רשע! (קרי, אני חכם/צדיק.)” – ובהחלט יכולה להוות גורם מלכד בחדרי הדים רעיוניים למיניהם – “כנסו כנסו, תראי מה הדביל הזה כתב!”. לכל הדעות היא מסייעת להעביר את הזמן. במקרים נדירים היא יכולה אפילו למנוע מאנשים לבצע טעויות או – במקרים נדירים עוד יותר, בטח כשהביקורת אינה באמת לשם ביקורתיות – לגרום להם להתחיל לחשוב.

אין פסול עקרוני בכל זה – כל אחד ומה שעושה לו את זה – כל עוד זוכרים שביקורת בפני עצמה אינה משנה כהוא זה את צדקת עמדתו של המבקר. אלא שאם, כפי שאני סבור, רבים ממטיחי ביקורת שואבים מכך איזשהו חיזוק, או גיבוי, או אישוש, או עדות ליתרונות או לעוצמות של עמדותיהם שלהם, אזי הם פשוט מפעילים פול גז בניוטרל. מאמץ כזה שייך לתחום הביקורתיות: זו הזירה שבה ניתן לנסות לגבות ולפיכך לחזק טענה כלשהי, כמובן ב”מחיר” המוכנות לקבל נסיונות מקבילים – כולל ביקורת – מהצד השני (או השלישי).

יש הסוברים שביקורתיות היא בדרך כלל חסרת תכלית, כיוון שמחלוקות רציניות נוטות להיות סביב ערכים או עקרונות יסוד; מקרים בהם כביכול יש בין העמדות פערים שלחלוטין אינם ניתנים לגישור. אני חושב שזה נכון רק אם הצבנו רף גבוה במיוחד, למשל אם אנו מצפים מדיון ביקורתי שיסתיים בהסכמה מלאה בין הצדדים לו. אמנם הסכמה מלאה נדירה בדיונים מסוג זה, אבל לדעתי דיונים כנים רבים הובילו להתקדמויות כלשהן: בהבהרת דעות קדומות, בניטרול מחלוקות ואי-הבנות שנעו סביב טרמינולוגיה מטעה או לא מובנת, ובעיקר כמובן – בגופו של עניין; גם אם רק הובהר מעט יותר במה, או מדוע, העמדות חלוקות. בדרך כלל ניתן להגיע להסכמה מסויימת, ובמקרים רבים עמדות עוברות הבהרה, עדכון, ושיפור כתוצאה מתהליך הביקורתיות. (רעיון זה לא חדש, כמובן – הוא דומה לשיטה הסוקרטית מכל הבחינות החשובות.)

כשאנו מפעילים מעט חשיבה ביקורתית, ברור מיד שעצם היות מעשים ו/או דיבורים מקרב עמדה מסויימת, הראויים לביקורת, אינו מוסיף או גורע כל אינפורמציה שהיא לגבי עמדה אחרת*. אנשים בכל מקום, ומכל עמדה עשו ועושים, אמרו ואומרים, דברים “טפשיים”. מתוקף היותנו בני אדם תמיד יהיה את מי לבקר – בני אדם מועדים לשגות. עוד לא נמצאה עמדה, עקרון או תפישת עולם ש”מחסנת” בפני עובדה זו. השאלה היא מה נפיק ממנה.

* (למעט אם העמדה הייתה פשוט שקיימים בני עמדות אחרות שעושים או אומרים דברים הראויים לביקורת, עמדה טריויאלית למדי…)