My 5-year Popperversary (A Personal Digression on Karl Popper)

Today marks five years since I first encountered Karl Popper, and I thought I’d “share”. While first-person narrative is of little importance on matters of thought, I nevertheless felt it worthwhile to document how I discovered him (I’m fortunate to know) and some general, highly subjective thoughts on my early encounter with his ideas, as they’ve had a tremendous influence on my own. I won’t attempt to outline Popper’s thought, both because this has been done elsewhere, and because as it is, this post will mean much less to those unfamiliar with him (though you’re more than welcome to dive in).


Prelude: Philosopher, Period

Among the still small group who have ever heard of him, Karl Popper is almost always categorized under “Philosophy of Science”. Intuitively, this seems to mean that unless one is tremendously interested in (hard) science and/or scientists, Popper has little to nothing to offer. This couldn’t be further from the truth, yet this label has managed to stick despite pretty straightforward counter-evidence: His most popular book (The Open Society and Its Enemies) has almost nothing to say on “Philosophy of Science”; one would think this would have tipped people off. The truth is that while Popper did have a lifelong interest in the methods of the sciences “proper”, he realized very early on that they have tremendous implications throughout – and cutting across – virtually all fields of intellectual human endeavor, not least ethics, logic, epistemology, the meaning of disagreement among human beings, tradition and religion, philosophy of history, metaphysics, political science, the arts, hard sciences and, crucially, virtually all (non-vacuous) philosophy. In fact, it wouldn’t be a stretch to say he has what to contribute for anyone who’s ever disagreed with anyone on anything. So, though words don’t matter (as Popper was fond of pointing out), the very categorization under “philosophy of science” has kept him from where he ought to be – Philosopher, writ large. Whichever field one is in, certainly wherever one touches on methodology or philosophy-of, he ought to come up.

Popper’s [thought is a] brilliant synthesis of subjectivism and objectivism, conventionalism and absolutism, consensus and logical certainty, scientific tradition and revolutionary change, corroboration and falsification.

Malachi Hacohen, Karl Popper – The Formative Years, p. 529.

Now to how I encountered him.

Surmountable Clashing Paradigms?

During the 2nd half of the 2000’s, I’d developed an appreciation for the quarterly Journal “Azure” (1996-2011), published by the Shalem Center (now Shalem College and Press). While I largely disagreed with many of the writers – most were quite far to my right politically, and observant Jews where I am not – the articles often devoted considerable space to voicing the opposing positions before attempting to confute them, an intellectual generosity I greatly appreciated. Whereas much public discussion seemed to be primarily concerned with debate-winning, and erecting all forms of straw men to tear down, in Azure it wasn’t uncommon to find an article going out of its way to outline the best possible arguments for the “opposition”1. This was genuinely refreshing; entirely besides the question of whether I agreed with their outlooks or conclusions.

It was through interest in Azure that I came across a blog post by Shalem Center’s founder Yoram Hazony, “Israel Through European Eyes“. In it, Hazony argues at length that Israel’s attempts to defend its actions and positions in the court of world opinion are doomed to fail vis-a-vis the Europeans. Presenting Thomas Kuhn‘s influential notion of (incommensurable) paradigms within science, Hazony then claims that this is indeed the case between Israel and Europe – the former as a paradigm of the nation-state, the latter firmly post-nationalist. Having heard of Kuhn off and on, here was the first time I had encountered any direct utilization of his ideas, which at the time seemed to make a lot of sense.

However, the tail end of the article stored a surprise. Having spent nearly all of the 6,500 word piece outlining the direct conflict between these two alleged paradigms Hazony, two paragraphs from the end asks, “What can be done?”. This intuitively jarred with me. If Israel and Europe are indeed locked in incommensurable paradigms, the only possible answer to Hazony’s question is, “Nothing”. Yet Hazony seemed to imply that, though paradigm shifts are a long-term game, usually the result of the “old guard” dying off, there are nevertheless steps that can be taken to help bridge the gap – indicating that clashing paradigms can still meaningfully communicate. In researching Kuhn with this point in the back of my mind, I discovered (likely via Wikipedia) that one Karl Popper had been critical of Kuhn’s view, along lines broadly similar to my own thoughts on this. His was another name I’d come across here and there, but of the two his approach began to seem more sound.

The Strand is Picked Up – at The Strand

Months later, on April 7th, 2011 – I know this thanks to an email I sent the next day – I walked into The Strand, the (somewhat legendary) book store in New York City. Popper’s name had been percolating for a while at that point, and through some online research it seemed like the book for me to buy was his 1934 classic of scientific methodology, The Logic of Scientific Discovery. However, the store only had his Conjectures and Refutations. I remember deliberating if I should take the chance with an unknown book by an as yet unknown quantity, especially since my knowledge in the field was pretty limited as it was, and this was by all accounts a hefty tome. A quick skim convinced me to pick it up after all. (I’ve since wondered what might have happened had I opted to hold out for the (considerably more technical) L.Sc.D instead…) So C&R it was, and the rest is history.

First Impressions

C&R initially made my head hurt. I remember really having to force myself through the first pages of its (terrific) opener – a 1960 lecture of his, “On the Sources of Knowledge and of Ignorance” – but then, somewhere around section V, the lecture took an intellectual liftoff that sustained right through to its end. I was hooked. There was an astonishing amount of “meat”. After almost every page – sometimes after individual paragraphs – I’d have to put the book down and really think about (the implications of) what I’d just read. Not because it was obtuse or high-minded – not at all; Popper was far and away the clearest philosopher I’d ever attempted to read – but because there was just so much there.

This no doubt sounds like a bit of a chore – and I don’t consider myself especially gifted in the sustained-mental-effort department – but like the best teachers, reading Popper made you want to think about this stuff. (In all the secondary literature I’ve read on him, only Agassi and Miller have pointed this out). His honest excitement for the material was contagious. Here was someone who had combined a hundred stray thoughts I had had myself, and many more, into a coherent whole – though nothing like the “I have the answers” style that had irked me in earlier forays into other philosophers. Indeed, he was providing the first, and still to my mind the best answer as to why the search for these answers should, and can, be a lifelong goal; why the inevitable failure to procure “final” answers doesn’t make the search itself futile (or pie-in-the-sky). Previous answers by other thinkers generally had either authoritarian views (“take it from me”-style bare assertions, often with covert or overt religious overtones), or puffy linguistic chimera that had nothing going for them, beyond impressing people who consider impressing people a goal worth pursuing (with similarly religious overtones…).

Taking Arguments Seriously

Popper rightly stressed the independent content of arguments, separate from sociological and psychological considerations. However, the choice to take arguments seriously – to be rational – is essentially a matter of attitude. And this was certainly the case with me: Reading Popper, I identified a kindred spirit in terms of approach. I always had a natural inclination to take arguments seriously2. Going back to an early age, those who knew me well knew that a surefire way to get under my skin was to offer some outrageous argument; they could then basically sit back and watch me go… Moving into adulthood, and amid a veritable sea of ridiculous arguments (made exponentially more accessible via the internet), I took a logical turn, typical of the smart alecks. (You know these people, “That’s fallacious!”) Then came the numerous volumes read on “critical thinking” etc. Yet adherents of these views seemed to all endorse it out of a purely psychological thirst for certainty. As time went on, I felt – without quite articulating it to myself – that while these methods can certainly improve argumentation (or, if you must, “thought”), they don’t determine outcomes on any particular issue – certainly not with certainty. That this isn’t obvious was particularly noticeable when arguing with certain kinds of people (here’s looking at you, majority of libertarians online!) who clung very closely to logical maneuvers but seemed to treat unwarranted conclusions as necessary truths.

Popper’s thinking finally set in order the tenuous relationship I had grappled with between induction3 and deduction4. The former was a mirage, and had erroneously been tightly coupled with “experience”. The latter was far more solid – as popper often writes, everything is theory-impregnated – but without criticizability would forever remain dogma, with no way to distinguish true dogmas from the many, destructively false ones.

Ideas Over Words

Popper abhorred language games, and on those rare occasions in print where he appears to lose his temper (in a fantastic display of supreme wit with barely-disguised contempt), it was usually directed at “intellectuals” who couch whatever wares they’re peddling in highfalutin empty verbiage. In academia, a surefire sign of intellectual noteworthiness was the contribution of a particular word to our intellectual arsenal (such as Kuhn’s various “paradigm”-related paradigms…). Without detracting from the very real importance a new concept (and thus corresponding word) might have, in the minds of your average student and casual fan of “critical thinking” etc, Popper has undergone the same process: he’s the “falsifiability” guy5. That’s the heuristic6. And yet – and this is no coincidence – while Popper’s contributions use some recurring terminology (fallibilism, three worlds, truth, theory-ladeness, objective vs. subjective knowledge, etc.) they are rarely encapsulated in a word, but rather firmly nestled in the realm of exploring ideas and their implications, such as the concept above of taking arguments seriously. (Almost everything contained in the previous pair of parentheses has little value as a label alone.)

Final Note: Truth

From the get-go, one impression of mine regarding Popper has stuck: his uncompromising interest in truth. This is not at all the “Truth” of many philosophers throughout the ages, since he early on understood we couldn’t be certain we’d hit it even if we had. He wasn’t interested in erecting Spinozean elaborate systems of the world (ostensibly based on bullet-proof logic), nor laborious Aristotelian scholasticism. He wasn’t claiming the only matters of any interest are “human” truths, ostensibly reached via plumbing the depths of human psyche or sociology (a-la existentialist and 20th century French philosophers), nor interested in verbal sparring (a-la the sophists). He wasn’t nominating measurement, or “experience” for sole truth-candidacy (a-la the Empiricists), nor sanctifying deductive Cartesian certainty; certainty was in fact a major part of the problem. Rather, in refuting every one of the schools above (and others) while keeping their grains of truth, Popper left a more pliable, fruitful weave of ideas for us all to work with. His negativist philosophy – the idea that the critical addition to our knowledge happens when a theory is refuted, rather than when it’s offered – is the mark of genuine interest in truth. And with his thought the tense, yet interwoven, relationship between the two parts of this blog’s name – facts, and opinions – receives its proper treatment.

So, here’s to you, Karl!

  1. Those familiar with him will recognize in this a decidedly Popperian bent. As he put later in his career: “Criticism [..] is the lifeblood of all rational thought. But we should criticize any theory always in its best and strongest form; if possible, repairing tacitly all its minor mistakes and concentrating on the great, leading, and simplifying ideas. Otherwise we shall be led into the swamp of scholasticism – of clever questions and answers which have a tendency of multiplying endlessly [..].” – Karl Popper, “Replies to my Critics”, from “The Philosophy of Karl Popper” vol. 2 (1971), p. 977.
  2. though admittedly, I still often lack the patience for the complete kind of follow-through many good arguments deserve.
  3. deducing from trials, or particulars, to what-is-the-case; as an economics major I had firmly espoused this earlier on, and retain a strong (though critical) affinity for “the data”.
  4. drilling down from generals, or theory, to what-is-the-case; which took the lead later on with me.
  5. or “principle of falsifiability”, etc.
  6. and as such oversimplified and misunderstood again and again. It’s almost always attacked as a criteria of truth which, as Popper made clear many times, isn’t at all the case.

תגובה לרשומת “ריקי כהן” בבלוג “דעת מיעוט”

עברה שנה מאז רשומת ה”ריקי כהן” הראשונה, רשומה פופולרית במיוחד בבלוג המצוין “דעת מיעוט“, שטענה שבניגוד לסנטימנט הכללי דאז, משפחת ריקי כהן אכן מייצגת את מעמד הביניים בישראל. הרשומה – והפרשה – מאחורינו פחות או יותר, אבל אני מהאסכולה של “מוטב מאוחר (או מאוחר מאוד) מלעולם לא”. מה גם שלכותב רציני מגיע תשובה רצינית: ניכר שאורי כץ, כותב הבלוג, שותף ללא מעט מהערכים שמובילים את הבלוג כאן, ועל כן במובנים רבים אני רואה בו כשותף למטרה – לשפר את רמת הדיון, להמנע מטיעונים לא רלוונטים או שגויים, להסתמך על עובדות ונתונים כשאפשר, וכו’. לכן, אף שאבקר כאן את הרשומה, חשוב לי להדגיש שזה נעשה דווקא וספציפית מתוך כבוד למה שכץ עושה. אטען שהרשומה כושלת ברמת המתודולוגיה, וחוטאת בחוסר רלוונטיות לשאלה לה היא מתיימרת לענות.

קודם כל שאלת המוצא: הרשומה באה לענות על השאלה, “האם משפחת כהן אכן (דוגמא ה)מייצגת את מעמד הביניים בישראל?” (לא ציטוט). השאלה הזו עניינה בזמנו הרבה אנשים – על כך העיד כץ עצמו ברשומת ההמשך, כשציין שהרשומה הייתה הנקראת ביותר בבלוג שלו, בהפרש ניכר. השאלה מעניינת כיוון שאם התשובה לשאלה שלילית, יוצא ששר אוצר בישראל הביא למשרדו מתווה מדיניות שמראש מבוסס על קריאה שגויה של מהי הקבוצה לה הוא מנסה, לפחות ברמת ההצהרה, לסייע.

כמובן שלא ניתן לדבר על “מעמד ביניים” במופשט – צריך לתת הגדרה כלשהי למה אנו מתכוונים בכך; זאת, לא כיוון שהגדרות בעצמן מוכיחות משהו (שגיאה נפוצה של הטוקבקיסט החכמולוג), אלא פשוט כדי שהקורא ידע שהוא מבין, פשוטו כמשמעו, על מה הכותב מדבר – גם אם ההגדרה אינה 100% אמפירית. “מעמד ביניים”, הרי, אינו מונח שפרושו ברור לכל – בניגוד, למשל, ל”כדור טניס”, “יצחק רבין” או “אנשים בגילאי 30+” – ולכן מצריך הבהרה. כל עוד אנו עקביים עם משמעות זו, יש לנו בסיס לבנות טיעון רלוונטי לשאלה. ואילו הרשומה, מצידה, מספקת מספר הגדרות שונות ואף סותרות למונח (ללא הסבר לכך), ולבסוף משתמשת בהגדרה שהופכת את התשובה – ואת השאלה שלנו – ללא מעניינת (ובמובן מסוים אף לטריויאלית). נתחיל:

הרשומה מתחילה מהגדרה אמפירית של מעמד הביניים: כל מי שהכנסתו נמצאת בטווח מסויים (75%-125%) מהשכר הממוצע. לצרכי נוחות נקרא לקריטריון הזה “קריטריון ההכנסה (למעמד הביניים)”. אמנם יש בעייתיות ידועה בהתייחסות לממוצע בתחומי שכר, במיוחד כשבאים לטעון שהוא סממן מייצג לקבוצה מסויימת, אבל כל קריטריון הוא במובן מסויים שרירותי – אפשר בהחלט להחליט שמקבלים אותו. אז הלאה, נרוץ עם קריטריון ההכנסה.

או שלא. שתי פסקאות אחר כך הרשומה קובעת ש”באופן אינטואיטיבי [..] ישראל ישראלי ייצג את מעמד הביניים הישראלי לאורך כל חייו, ולא רק בתקופה כזו או אחרת”. אין בעיה, אבל ברור שבמשמעות המובאת כאן מדובר בקריטריון אחר ממה שהובא לפני כן: קבוצה מסויימת אופיינית של אנשים, השייכים למעמד הזה. כלומר יש כאן קריטריון חדש, שמתמקד במאפיינים טיפוסיים של מעמד הביניים, כפי שאנו אינטואיטיבית תופסים אותו. נקרא לקריטריון הזה “קריטריון הטיפוסיוּת (של מעמד הביניים)”. אין בעיה עקרונית לאמץ את קריטריון הטיפוסיות, אבל חשוב לשים לב ששני הקריטריונים אינם דומים, והרשומה אף מדגימה כיצד: במשך חלקים משמעותיים מחייו, “ישראל ישראלי” מרוויח פחות מקריטריון ההכנסה – כלומר לא עומד בו – אבל גם אז עומד בקריטריון הטיפוסיות. בסדר, אימצנו את קריטריון הטיפוסיות, וניגש לניתוח הסטטיסטי, המרכיב את עיקר הרשומה.

 משאימצנו את קריטריון הטיפוסיות, טבעי היה לצפות שהרשומה תיגש לשרטט איזשהם “קווים לדמותו” של מעמד הביניים כדי לצקת תוכן לקריטריון. אולם עם המעבר לניתוח הכנסות לפי מספר הילדים, אנו קוראים ש”לפי לפיד, לריקי ובעלה יש שלושה ילדים. איך נראית הכנסתם [..] בהשוואה למשפחות אחרות עם שלושה ילדים?” רגע – פיספסתי שלב? למה אנחנו שואלים אם הכנסת משפחת כהן דומה למשפחות עם שלושה ילדים? או, בהמשך, למשפחות הגרות באותו אזור שמשפחת כהן גרה בו, או למידת הפריפריאליות שלהם? שאלת המוצא לכל הרשומה הייתה האם משפחת כהן מייצגת את מעמד הביניים. משום מה מנקודה זו ברשומה השאלה עוברת להיות, האם משפחת כהן מייצגת משפחות שדומות לה, מבחינת המאפיינים שלהן?

כמובן שבדומה למה שאמרנו לעיל, אפשר להחליט שהקריטריון “דוגמת-משפחת-כהן-כפי-שיאיר-לפיד-הציג-אותה” הוא הקריטריון למעמד הביניים (מעתה, “קריטריון משפחת כהן”), ובפועל זה מה שהרשומה עושה מנקודה זו ואילך, ואכן על סמך קריטריון זה היא מסיקה את התשובה החיובית לשאלת המקור. מה שחשוב להבין בבחירת הקריטריון הזה, זה שיוצא ממנה ששאלת המוצא כעת זהה לחלוטין, לוגית, לשאלה “האם משפחת כהן אכן (דוגמא ה)מייצגת משפחות כמו משפחת כהן?”

כעת, על אף מה שניתן היה לחשוב ברגע ראשון, התשובה לשאלה הזו אינה בהכרח טריויאלית (“כן”). אם נרצה, ניתן תמיד למצוא משפחה שאינה דומה למשפחות רבות אחרות בעלות מאפיינים כלליים שדומים לה (וברמה מסויימת כל משפחה אינה “מייצגת”). אבל בין אם התשובה טריויאלית ובין אם לא, הבעיה איננה בתשובה אלא בשאלה עצמה – היא לא מעניינת. פרטתי בפסקה השנייה מדוע שאלת המוצא מעניינת – תשובה שלילית תאמר לנו משהו על שר האוצר שלנו. ואילו לשאלה החדשה, גם תשובה חיובית וגם תשובה שלילית פשוט לא תאמר לנו יותר מדי – היא בטח לא תתן לנו אינדיקציה שיאיר לפיד צודק יותר או פחות בקריאתו של מהו מעמד ביניים, כי קל מדי, ומוצדק לגמרי, לטעון שקריטריון משפחת כהן היא הגדרה מצ(ו)מצמת הרבה יותר מדי למעמד הזה. לכן, על אף השימוש הראוי בפני עצמו בניתוח נתונים כדי לברר את שאלת המוצא, הרשומה חוטאת בחוסר רלוונטיות, כשממירה את השאלה הזו בשאלה אחרת, דלה הרבה יותר.

[עד כאן הטיעון העיקרי שלי על הרשומה. הערה נוספת לסיום, שאינה מהותית לטיעון שלי ושבפרוש משנית לה (ושאינה ברמת ההגיון ה”טהור”): לאורך הניתוח כאן, קיבלנו את הקריטריון (האחרון) שכץ מציע למעמד הביניים, כדי שלא להיתלות על הגדרות אלא על טיעונים. אולם לקראת סוף הרשומה כץ עושה קפיצה לא מבוססת כשמסיק, מהתשובה החיובית לשאלה החדשה, ש”האש הרבה שספג לפיד איננה מוצדקת. מלכתחילה הוא דיבר על מעמד הביניים, ורץ לבחירות על גלי התמיכה של מעמד הביניים.” שוב, “מעמד ביניים” אינו מושג מוגדר ומוסכם. כשמסיק ש”האש הרבה שספג לפיד אינה מוצדקת”, כץ בעצם מניח שההבנה שלו של מהו מעמד הביניים הוא גם מה שלפיד דיבר עליו (“מלכתחילה”) ו – חשוב מכך בהרבה – פחות או יותר מה שמצביעיו הבינו. אולי, אולי לא. אבל כל עוד לפיד לא פרט יותר לאורך מערכת הבחירות, למה התכוון ב”מעמד הביניים” – לא שהוא היה חייב – תהיה לדעתי עילה עקרונית לבקר אותו על תפישה יותר או פחות סבירה של מי מרכיב את הקבוצה הזו. ואם, למשל, יש מצביעים שסברו שהם כלולים במעמד הביניים, ורק לאחר שלפיד נבחר מגלים ממנו שבעצם התכוון בכלל לקבוצה אחרת, יש להם הצדקה למחות על כך.

וגם, הייתי מוסיף, חובה להזהר להבא ממילים מעורפלות מפי פוליטיקאים.] י

Objectivity Vs. Subjectivity: 1800-2008

Found this N-gram to be quite amusing. It’s a chart of the appearance of the two words in English-language literature, for the past 200+ years. Something flipped around 1992…

לשעשוע בלבד, זרקתי את שתי המילים שבכותרת לתוך אנ-גרם, וזה מה שיצא. מדובר בגרף של התפוצה היחסית שלהן בספרות באנגלית מאז 1800. משהו התהפך סביבות 1992…

On Criticism and On Critical Thinking

Criticism. We all know it – to a great extent it’s a hallmark of our being rational people. But although as rational people we should use criticism as part of critical thinking, it is not uncommon to find criticism viewed as an end in and of itself. The two may sound similar, but there is a fundamental difference in the ideas behind them that is often overlooked – implicitly, if not explicitly.

I must be right

A bit of terminology, for my point later on: By “criticism” I mean here the sense in which we point out negatives, flaws, or mistakes in a certain idea or action (setting aside for the moment important matters like what constitutes legitimate criticism, what makes a particular criticism more or less valid, etc.). By distinction, “critical thinking” (sometimes called “critical discussion”, “critical rationalism” or just “criticalism”, with minor differences) is an intellectual method in which we subject ideas – not least our own – to honest discussion and criticism, out of the hope that we may learn something constructive about, and maybe move a little closer to, what is actually the case (or what is “right”, or the “truth”, to use very loaded terms for their relatively simple and intuitive senses), or at least expose our underlying principles. In a nutshell, it’s taking others’ arguments – and their logical consequences – seriously.

My claim is that criticism that is not raised for the purpose of critical discussion (a) is widespread, not least where it purports to be offered precisely for that purpose; and mainly (b) achieves far less than what most critics seem to think it does. Examples of (a) abound – just skip over (or return, whichever the case my be) to Facebook, or televised debates, or parliamentary debates, and most likely you’re seeing an instance of non-criticalist criticism. My assertion (b), on the other hand, may need more explanation.

No matter what position one is coming from, there is always what to criticize in light of it. The internet, in particular, provides a near-infinite world of possibilities to criticize people, ideas, acts, writing, thoughts. For a certain type of person, this kind of criticism feels great: “You’re stupid/evil!” (subtext: “I’m pretty smart/righteous.”). It can prove galvanizing in many an internet echo chamber: “Hey guys, check out what this idiot said!” There’s no question it can help pass the time – one can literally spend a lifetime seeking out and criticizing ridiculous statements. In some rare cases it might even prevent a mistake or – very rarely – get someone thinking.

All of this is fine and good – to each their own – so long as we remember that criticism on its own says nothing about (the justification of) the critic’s own position. Unfortunately, I’m quite convinced that many out there criticizing other positions for-criticizing’s-sake feel, intuitively or otherwise, that in so doing they’ve provided a defense, justification, or corroboration for their own positions; in which case their efforts are misplaced. These notions belong to the realm of critical discussion: this is where we can try to provide arguments and defenses of a position in order to try to show it is genuinely better, and criticize other positions – but only at the (vital) “cost” of subjecting our own positions to criticism as well.

It’s been argued that these kinds of debates are largely pointless, that matters of principle and/or incommensurable positions can’t even begin to enter into a rational discussion, but I think that’s only true if we’ve set our expectations too high: for instance if we expect such debates to end in full agreement. While it’s true that reaching such agreement between disparate points of view is quite rare, I would argue that many honest debates of this type have made at least some small headway: clearing up some mistaken preconceptions, clarifying some misleading language that had previously lead to misunderstandings, and mainly – getting to the crux of some matters; if only clarifying more fundamentally why, or where, the sides disagree. Some limited agreement can usually be teased out, and in many instances positions are often clarified, modified, and ultimately improved as a result of this process. (This idea is hardly new, as in most important respects it’s similar to the Socratic Method.)

If we apply a little critical thinking, I think it quickly becomes apparent that the (mere) fact that proponents of some or other position have performed acts, or expressed ideas, that are worthy of criticism, does not in the main add or detract from the justification of any other position*. People everywhere, at every point in time and from every point of view have said and say, and have done and do, things that are “stupid”. Owing to the fact that we’re all human, there will always be whom to criticize – people are fallible. We have yet to find the position, principle, or worldview that “immunizes” from this fact. The question is what we do with it.

* Unless of course, that position was “there are people who do or say things that are worthy of criticism”, a rather trivial, and by now safely established point.

על ביקורת ועל ביקורתיות

ביקורת. כולנו מכירים אותה – היא אבן יסוד, בודאי של ה”ישראליוּת” אבל גם, במידה רבה של צדק, של היותנו אנשים רציונליים. עם זאת, בעוד שמתוקף היותנו אנשים רציונליים ראוי שנשתמש בביקורת ככלי לביקורתיות, הרי שלא אחת ניתן לראות בנוף הישראלי (ולא רק) את הביקורת ממוצבת כמטרה סופית בפני עצמה. שתי המילים אמנם מזכירות אחת את השניה, אבל יש הבדל קריטי שתדיר מפוספס – אם לא ברמת ההצהרה אז בפועל.

כנראה שאני צודק

טרמינולוגיה, לצורך טיעון: ב”ביקורת” אני מתכוון כאן למובן שבו מצביעים על חסרונות, או פגמים, או שגיאות ברעיון או במעשה כלשהו (ונניח בצד כרגע שאלות חשובות כגון מהי ביקורת ליגיטימית, מה עושה ביקורת מסויימת לתקפה יותר או פחות, וכו’). “ביקורתיות”, לעומת זאת – הקרובה, אם כי לא זהה, למושג הנפוץ יותר “חשיבה ביקורתית” – היא שיטה רעיונית שבה אנו מעמידים רעיונות שונים בפני דיון וביקורת מתוך תקווה כנה שכך נלמד משהו קונסטרוקטיבי על – ואולי נתקרב מעט יותר ל – מה שאכן הוא המקרה (או מה ש”נכון”, או ל”אמת”, אם להשתמש במלים בעייתיות לרעיון פשוט ויחסית אינטואיטיבי). ביותר תמצות, חשיבה ביקורתית פרושה לקחת טיעונים של אחרים ברצינות – ואת ההשלכות הלוגיות שלהם.

אני טוען שביקורת שאינה לשם ביקורתיות היא (א) נפוצה, גם בהרבה מקרים בהם היא מוצגת כביכול כבאה מתוך ביקורתיות, ובעיקר שהיא (ב) משיגה הרבה פחות ממה שרבים משוטחיה חושבים. אין צורך שאדגים את (א), תוכלו פשוט לקפוץ (או לחזור, יהא המצב אשר יהא) לפייסבוק, או לדיונים טלויזיונים, דיונים בכנסת וכו’, ובפניכם שלל הדגמות. לגבי (ב), ייתכן שנחוצה הרחבה:

מכל השקפה שלא נגיע, בין אם היא המבוססת ביותר (כביכול) או המופרכת ביותר, תמיד יהיה מה לבקר לאורה. האינטרנט, במיוחד, מעניק לנו מאגר בלתי נדלה של הזדמנויות לבקר אנשים, רעיונות, מעשים, כתיבה, מחשבות. עבור סוג מסויים של אדם, ביקורת שכזו ודאי תרגיש נפלא – “אתה טיפש/רשע! (קרי, אני חכם/צדיק.)” – ובהחלט יכולה להוות גורם מלכד בחדרי הדים רעיוניים למיניהם – “כנסו כנסו, תראי מה הדביל הזה כתב!”. לכל הדעות היא מסייעת להעביר את הזמן. במקרים נדירים היא יכולה אפילו למנוע מאנשים לבצע טעויות או – במקרים נדירים עוד יותר, בטח כשהביקורת אינה באמת לשם ביקורתיות – לגרום להם להתחיל לחשוב.

אין פסול עקרוני בכל זה – כל אחד ומה שעושה לו את זה – כל עוד זוכרים שביקורת בפני עצמה אינה משנה כהוא זה את צדקת עמדתו של המבקר. אלא שאם, כפי שאני סבור, רבים ממטיחי ביקורת שואבים מכך איזשהו חיזוק, או גיבוי, או אישוש, או עדות ליתרונות או לעוצמות של עמדותיהם שלהם, אזי הם פשוט מפעילים פול גז בניוטרל. מאמץ כזה שייך לתחום הביקורתיות: זו הזירה שבה ניתן לנסות לגבות ולפיכך לחזק טענה כלשהי, כמובן ב”מחיר” המוכנות לקבל נסיונות מקבילים – כולל ביקורת – מהצד השני (או השלישי).

יש הסוברים שביקורתיות היא בדרך כלל חסרת תכלית, כיוון שמחלוקות רציניות נוטות להיות סביב ערכים או עקרונות יסוד; מקרים בהם כביכול יש בין העמדות פערים שלחלוטין אינם ניתנים לגישור. אני חושב שזה נכון רק אם הצבנו רף גבוה במיוחד, למשל אם אנו מצפים מדיון ביקורתי שיסתיים בהסכמה מלאה בין הצדדים לו. אמנם הסכמה מלאה נדירה בדיונים מסוג זה, אבל לדעתי דיונים כנים רבים הובילו להתקדמויות כלשהן: בהבהרת דעות קדומות, בניטרול מחלוקות ואי-הבנות שנעו סביב טרמינולוגיה מטעה או לא מובנת, ובעיקר כמובן – בגופו של עניין; גם אם רק הובהר מעט יותר במה, או מדוע, העמדות חלוקות. בדרך כלל ניתן להגיע להסכמה מסויימת, ובמקרים רבים עמדות עוברות הבהרה, עדכון, ושיפור כתוצאה מתהליך הביקורתיות. (רעיון זה לא חדש, כמובן – הוא דומה לשיטה הסוקרטית מכל הבחינות החשובות.)

כשאנו מפעילים מעט חשיבה ביקורתית, ברור מיד שעצם היות מעשים ו/או דיבורים מקרב עמדה מסויימת, הראויים לביקורת, אינו מוסיף או גורע כל אינפורמציה שהיא לגבי עמדה אחרת*. אנשים בכל מקום, ומכל עמדה עשו ועושים, אמרו ואומרים, דברים “טפשיים”. מתוקף היותנו בני אדם תמיד יהיה את מי לבקר – בני אדם מועדים לשגות. עוד לא נמצאה עמדה, עקרון או תפישת עולם ש”מחסנת” בפני עובדה זו. השאלה היא מה נפיק ממנה.

* (למעט אם העמדה הייתה פשוט שקיימים בני עמדות אחרות שעושים או אומרים דברים הראויים לביקורת, עמדה טריויאלית למדי…)

Factpinions Quote #6: Popper on the Self-Affirming Theory

Karl Popper, one of the great thinkers of the 20th century, is known for his influential philosophy of knowledge. Popper rejects the notion of a manifest truth, suggesting rather that our knowledge can only progress via a series of rigidly criticized – and tested – conjectures; essentially, by trial and error. In describing various self-affirming explanations – still abundant today – he wrote [stresses are Popper’s]:

“Once your eyes were [..] opened you saw confirming instances everywhere: the world was full of verifications of the theory. Whatever happened always confirmed it. Thus its truth appeared manifest; and unbelievers were clearly people who did not want to see the manifest truth; who refused to see it, either because it was against their class interest, or because of their repressions which were still ‘un-analysed’ and crying out for treatment. [..]”

“[T]he dogmatic attitude is clearly related to the tendency to verify our laws and schemata by seeking to apply them and to confirm them, even to the point of neglecting refutations, whereas the critical attitude is one of readiness to change them – to test them; to refute them; to falsify them, if possible.”

Conjectures and Refutations, pp. 45, 66.