מופלה – אין משמעו צודק

אם מפלים אדם בגלל דעותיו, או עושים לו עוול, או מנדים אותו, או עושים לו איפה ואיפה, או אומרים עליו דברי שנאה, זה (כמעט תמיד) פסול. אבל זה לא אומר שדעותיו, או שתפיסת עולמו, צודקים.

שהדברים אכן כך, ניתן לראות טריויאלית מעצם העובדה שאנשים וקבוצות עם דעות סותרות¹ – נרדפו, נודו, ו/או נעשו להם עוולות². כיוון ששתי תפיסות סותרות לא יכולות שתיהן להיות נכונות, זה סוף הסיפור.

מופלה משמע צודק קטן

זו לא הפעם הראשונה שאני טוען משהו בסגנון, ובניסוח שכאן זה אולי נראה ברור מאליו, אבל קחו את העובדה הלוגית הזו בחשבון בפעם הבאה שאתם פותחים פייסבוק או טוויטר. תראו שוב ושוב כתבות ודיווחים על איך שעשו “לנו” או למישהו “משלנו” עוול, כשדי ברור שהזעם הנלווה נועד גם לתחזק תחושה שהנה, אנחנו לא רק מופלים או מנודים – אלא גם צודקים (שלא לאמר קץ העולם קרוב מאי פעם…).

חשוב לאמר: בטענתי אני לרגע לא בא להפחית מחומרת העוולה הנידונה. יש כיום סוגה נפוצה של טיעונים המנסים לעשות בדיוק את זה – “אתם לא כאלה מופלים”; קרי לא כאלה צודקים – מה שחוזר בדיוק על השגיאה שאני מבקר כאן . לא, האפליה יכולה להיות אמיתית לגמרי ואף חמורה: מניעת חופש הביטוי וסתימת פיות, טכניקות השתקה דמגוגיות, אפליית משאבים, העמדת קשיים בירוקרטיים, הכרחת אדם לעשות משהו נגד רצונו וכו וכו’. ללא ספק עוולות עצמן – ככל שהן באמת כאלה – אינן לגיטימיות, ראויות לגינוי ולהוקעה, וקריטי לתקן אותן. ועדיין: נרדפוּת איננה בפני עצמה מעידה לכאן או לכאן על צדקת תפיסותיו של הנרדף (ובגבול הטעם הטוב, אינה סיבה לעשות להן “הנחות”).

אז בפעם הבאה שתראו כתבה על איך משתיקים “אותנו”, תומכי ה-איקס, או איך מפלים “אותנו”, מאמיני ה-וואי, שאלו: ואם האפליה הייתה הפוכה – יריביכם הרעיוניים היו צודקים?


¹ סותרות ממש. כמובן שיש כל מיני עמדות שונות אחת מהשניה שאינן באמת סותרות. יש גם עמדות סותרות שאין לנו שיטה להכריע ביניהן באופן אבסולוטי – אולם גם במקרה זה אין פירוש ששתיהן נכונות, אלא שאנו מפעילים פלורליזם וסובלנות (מבורכים) מנקודת מוצא של פליבליזם. לפחות אחת התפיסות הסותרות – בדרך כלל שתיהן – שגויות.

² יש שידרשו את התוספת – “…באותה התקופה”

Advertisements

על נבואות חורבן פוסט-בחירות (ומותגים)

הבחירות מאחורינו, ועם שקיעת האבק נותרים פערים גדולים, בעיני, בין מה שהסקטור האינטלגנטי (לכאורה או לא לכאורה) ברשתות החברתיות ובתקשורת משדרות, לבין מה שקרה כאן באמת. בגדול, המסרים הם ואריאציות על מוטיב המדינה-שלנו-מחוסלת-ואין-לה-תקנה. אז כמה מחשבות בהקשר הזה:

א) המדינה שלנו מצביעה ימין. לא וואללה.    י

הימין המדיני ה”מובהק” (ליכוד, הבית היהודי, ישראל ביתנו) השיג בבחירות הללו 44 מנדטים. זה יוצא דופן רק אם מתעלמים מכך שלמשל, רק לפני שתי מערכות בחירות, ב-2009, הוא מנה 49 מנדטים. אז על אף שאסכים שהכנסת האחרונה חוקקה מספר חוקים בזיוניים במיוחד, אין משהו בתוצאות האלקטורליות שחסרות שחר או שבפני עצמן מעידות על עידן חשוך חדש. (ואולי שווה לציין שלא הצבעתי ימין). י

  א1) אני האחרון שאחלוק על כך שהגזענות בארצנו היא נרחבת, גלויה מאי פעם, ומטרידה. ועדיין צריך להזכיר שאף אחד לא באמת יודע עד כמה המסרים (המחפירים, ללא ספק) של הליכוד על הצבעות הערבים, השפיעו על תוצאות הבחירות. לא שזה מנע מאנשים לקבוע כעובדה מוגמרת שהמסרים הללו הם-הם שהביאו לנצחון הימין, קביעה שלכל הפחות צריכה להיות מלווה בהסבר כיצד *ללא* המסר הקריטי-לכאורה הזה, הימין קיבל 5 מנדטים יותר, רק לפני 6 שנים.

ב) למה אף אחד לא מתעניין בזה שהמפלגות הדתיות בשפל אלקטורלי של 23 שנים? י

לא כל כך מזמן, נבואות החורבן נסובו סביב הכח האלקטורלי והסחטנות (לכאורה או שלא) של מפלגות דתיות סקטוריאליות, שהולכים וגדלים בטור הנדסי. ואני מעריך שיש חפיפה די גדולה בין מי שטען כך בעבר לבין מבשרי הקץ לאחר הבחירות האחרונות. ועכשיו למספרים: מאמצע שנות ה-90 ועד הבחירות הקודמות, המפלגות הדתיות נעו בין 23-27 מנדטים, ובבחירות הקודמות אלה הגיעו אף ל-30. כעת יש להן 21. גם כשמסתכלים על המפלגות החרדיות בלבד (ש”ס ויהדות התורה – לא שאני משווה…), ב-15 שנים האחרונות הן נעו בין 16 ל-22 מנדטים, וכעת יש להן 13 (עם אלי ישי היו משתווים למינימום – 16). אז – משנה כמה מנדטים יש להם או לא? כל אפשרות תתקבל בברכה, כל עוד היא עקבית עם עצמה.

ג) הכנסת קיבלה אינפוזיה של דם חדש, צעיר יותר ומקצועי יותר

לו היה לי יותר פנאי מנטלי, הייתי מגבה את זה במספרים. אבל כיוון שאין, אבקש רק שתסתכלו ברשימת הח”כים החדשים משתי מערכות הבחירות האחרונות – ברור שיש בקרבם גם שמנדריקים חסרי שכל ו/או הגינות מהסוג שלמדנו לצפות מנבחרי הציבור; אבל לכל הפחות אני לא רואה איך אפשר לטעון לירידה במימד המקצועי הכללי. גם כאן, ההתפתחות (המבורכת) הזו, לא כ”כ מתיישבת עם פזמון מדינתנו-האבודה שמושמעת חדשות לבקרים.

ד) לגבי אותם חוגים בקרב השמאל שמתמרמרים כנגד המעמד הסוציואקונומי הנמוך שהצביע (שוב) ליכוד, אני נזכר בקטע נהדר מ”החברה הפתוחה ואויביה”, של קרל פופר:

הרקליטוס, הפילוסוף הראשון שעסק לא רק ב”טבע” אלא עוד יותר בבעיות אתיות-פוליטיות, חי בעידן של מהפכות חברתיות. נסיגת האצולות השבטיות של יוון מפני הכח החדש של הדמוקרטיה החלה בימיו. [..]

לפי המסורת היה להרקליטוס עצמו מקום כיורש למשפחת המלוכה של המלכים-הכוהנים של אֶפֶסוס, אך הוא ויתר על זכויותיו לטובת אחיו. חרף סרובו הגאה לקחת חלק בחיים המדיניים של עירו, הוא תמך במאבקם של האצילים, שניסו לשווא לשים סכר לנחשול הגואה של הכוחות המהפכניים החדשים. חוויות אלו בתחום החברתי או המדיני משתקפות בקטעים ששרדו מיצירתו. “אנשי אפסוס צריכים היו לתלות את עצמם איש-איש, כל הבוגרים עד אחד, ולהניח לעוללים שימשלו בעיר”, זו אחת ההתפרצויות שלו [..]. הפירוש שנתן למניעיהם של בני-העם מעניין ביותר כי אנו למדים ממנו שהטיעון האנטי-דמוקרטי לא השתנה הרבה מראשית ימיה של הדמוקרטיה. “הם אמרו: איש לא יהיה המשובח בקרבנו; ואם מישהו משכמו ומעלה, יהיה כך במקום אחר, בקרב אחרים”. איבה זו לדמוקרטיה מבצבצת בכל מקום מן הקטעים: “בני האספסוף ממלאים את כרסם כבהמות [..] האספסוף אינו שם לבו אפילו לדברים שהוא נכשל בהם בדרכו; ואף אינו יכול ללמוד לקח – גם אם נדמה לו שהוא לומד.

ובלי להכליל, אני סבור שמתחת לטיעונים הפרגמטיים של אותם ממורמרי עניים, מסתתרים לא אחת רעיונות הרקליטיאנים …

נ.ב.

ובלי קשר לכלום – אני לא מבין מותגים. יותר נכון, אני לא מבין מדוע מיתוג משנה לצורך קניה. עוד יותר נכון, הפרסום היום פשוט הזוי. היום שמעתי פרסומת ברדיו ל”<איקס>, המותג המוביל של מכונות הכביסה!” אוקי – אבל למה לקנות דווקא אותו? זה נותן לנו סיבה לכך בדיוק כמו אם פרסומת למכונת כביסה בֵּקוֹ, למשל, הייתה מתרברבת שהיא “היחידה עליה מופיעות האותיות ב’, ק’, ו-ו’ – בסדר הזה!”. י

On Criticism and On Critical Thinking

Criticism. We all know it – to a great extent it’s a hallmark of our being rational people. But although as rational people we should use criticism as part of critical thinking, it is not uncommon to find criticism viewed as an end in and of itself. The two may sound similar, but there is a fundamental difference in the ideas behind them that is often overlooked – implicitly, if not explicitly.

I must be right

A bit of terminology, for my point later on: By “criticism” I mean here the sense in which we point out negatives, flaws, or mistakes in a certain idea or action (setting aside for the moment important matters like what constitutes legitimate criticism, what makes a particular criticism more or less valid, etc.). By distinction, “critical thinking” (sometimes called “critical discussion”, “critical rationalism” or just “criticalism”, with minor differences) is an intellectual method in which we subject ideas – not least our own – to honest discussion and criticism, out of the hope that we may learn something constructive about, and maybe move a little closer to, what is actually the case (or what is “right”, or the “truth”, to use very loaded terms for their relatively simple and intuitive senses), or at least expose our underlying principles. In a nutshell, it’s taking others’ arguments – and their logical consequences – seriously.

My claim is that criticism that is not raised for the purpose of critical discussion (a) is widespread, not least where it purports to be offered precisely for that purpose; and mainly (b) achieves far less than what most critics seem to think it does. Examples of (a) abound – just skip over (or return, whichever the case my be) to Facebook, or televised debates, or parliamentary debates, and most likely you’re seeing an instance of non-criticalist criticism. My assertion (b), on the other hand, may need more explanation.

No matter what position one is coming from, there is always what to criticize in light of it. The internet, in particular, provides a near-infinite world of possibilities to criticize people, ideas, acts, writing, thoughts. For a certain type of person, this kind of criticism feels great: “You’re stupid/evil!” (subtext: “I’m pretty smart/righteous.”). It can prove galvanizing in many an internet echo chamber: “Hey guys, check out what this idiot said!” There’s no question it can help pass the time – one can literally spend a lifetime seeking out and criticizing ridiculous statements. In some rare cases it might even prevent a mistake or – very rarely – get someone thinking.

All of this is fine and good – to each their own – so long as we remember that criticism on its own says nothing about (the justification of) the critic’s own position. Unfortunately, I’m quite convinced that many out there criticizing other positions for-criticizing’s-sake feel, intuitively or otherwise, that in so doing they’ve provided a defense, justification, or corroboration for their own positions; in which case their efforts are misplaced. These notions belong to the realm of critical discussion: this is where we can try to provide arguments and defenses of a position in order to try to show it is genuinely better, and criticize other positions – but only at the (vital) “cost” of subjecting our own positions to criticism as well.

It’s been argued that these kinds of debates are largely pointless, that matters of principle and/or incommensurable positions can’t even begin to enter into a rational discussion, but I think that’s only true if we’ve set our expectations too high: for instance if we expect such debates to end in full agreement. While it’s true that reaching such agreement between disparate points of view is quite rare, I would argue that many honest debates of this type have made at least some small headway: clearing up some mistaken preconceptions, clarifying some misleading language that had previously lead to misunderstandings, and mainly – getting to the crux of some matters; if only clarifying more fundamentally why, or where, the sides disagree. Some limited agreement can usually be teased out, and in many instances positions are often clarified, modified, and ultimately improved as a result of this process. (This idea is hardly new, as in most important respects it’s similar to the Socratic Method.)

If we apply a little critical thinking, I think it quickly becomes apparent that the (mere) fact that proponents of some or other position have performed acts, or expressed ideas, that are worthy of criticism, does not in the main add or detract from the justification of any other position*. People everywhere, at every point in time and from every point of view have said and say, and have done and do, things that are “stupid”. Owing to the fact that we’re all human, there will always be whom to criticize – people are fallible. We have yet to find the position, principle, or worldview that “immunizes” from this fact. The question is what we do with it.

* Unless of course, that position was “there are people who do or say things that are worthy of criticism”, a rather trivial, and by now safely established point.

על ביקורת ועל ביקורתיות

ביקורת. כולנו מכירים אותה – היא אבן יסוד, בודאי של ה”ישראליוּת” אבל גם, במידה רבה של צדק, של היותנו אנשים רציונליים. עם זאת, בעוד שמתוקף היותנו אנשים רציונליים ראוי שנשתמש בביקורת ככלי לביקורתיות, הרי שלא אחת ניתן לראות בנוף הישראלי (ולא רק) את הביקורת ממוצבת כמטרה סופית בפני עצמה. שתי המילים אמנם מזכירות אחת את השניה, אבל יש הבדל קריטי שתדיר מפוספס – אם לא ברמת ההצהרה אז בפועל.

כנראה שאני צודק

טרמינולוגיה, לצורך טיעון: ב”ביקורת” אני מתכוון כאן למובן שבו מצביעים על חסרונות, או פגמים, או שגיאות ברעיון או במעשה כלשהו (ונניח בצד כרגע שאלות חשובות כגון מהי ביקורת ליגיטימית, מה עושה ביקורת מסויימת לתקפה יותר או פחות, וכו’). “ביקורתיות”, לעומת זאת – הקרובה, אם כי לא זהה, למושג הנפוץ יותר “חשיבה ביקורתית” – היא שיטה רעיונית שבה אנו מעמידים רעיונות שונים בפני דיון וביקורת מתוך תקווה כנה שכך נלמד משהו קונסטרוקטיבי על – ואולי נתקרב מעט יותר ל – מה שאכן הוא המקרה (או מה ש”נכון”, או ל”אמת”, אם להשתמש במלים בעייתיות לרעיון פשוט ויחסית אינטואיטיבי). ביותר תמצות, חשיבה ביקורתית פרושה לקחת טיעונים של אחרים ברצינות – ואת ההשלכות הלוגיות שלהם.

אני טוען שביקורת שאינה לשם ביקורתיות היא (א) נפוצה, גם בהרבה מקרים בהם היא מוצגת כביכול כבאה מתוך ביקורתיות, ובעיקר שהיא (ב) משיגה הרבה פחות ממה שרבים משוטחיה חושבים. אין צורך שאדגים את (א), תוכלו פשוט לקפוץ (או לחזור, יהא המצב אשר יהא) לפייסבוק, או לדיונים טלויזיונים, דיונים בכנסת וכו’, ובפניכם שלל הדגמות. לגבי (ב), ייתכן שנחוצה הרחבה:

מכל השקפה שלא נגיע, בין אם היא המבוססת ביותר (כביכול) או המופרכת ביותר, תמיד יהיה מה לבקר לאורה. האינטרנט, במיוחד, מעניק לנו מאגר בלתי נדלה של הזדמנויות לבקר אנשים, רעיונות, מעשים, כתיבה, מחשבות. עבור סוג מסויים של אדם, ביקורת שכזו ודאי תרגיש נפלא – “אתה טיפש/רשע! (קרי, אני חכם/צדיק.)” – ובהחלט יכולה להוות גורם מלכד בחדרי הדים רעיוניים למיניהם – “כנסו כנסו, תראי מה הדביל הזה כתב!”. לכל הדעות היא מסייעת להעביר את הזמן. במקרים נדירים היא יכולה אפילו למנוע מאנשים לבצע טעויות או – במקרים נדירים עוד יותר, בטח כשהביקורת אינה באמת לשם ביקורתיות – לגרום להם להתחיל לחשוב.

אין פסול עקרוני בכל זה – כל אחד ומה שעושה לו את זה – כל עוד זוכרים שביקורת בפני עצמה אינה משנה כהוא זה את צדקת עמדתו של המבקר. אלא שאם, כפי שאני סבור, רבים ממטיחי ביקורת שואבים מכך איזשהו חיזוק, או גיבוי, או אישוש, או עדות ליתרונות או לעוצמות של עמדותיהם שלהם, אזי הם פשוט מפעילים פול גז בניוטרל. מאמץ כזה שייך לתחום הביקורתיות: זו הזירה שבה ניתן לנסות לגבות ולפיכך לחזק טענה כלשהי, כמובן ב”מחיר” המוכנות לקבל נסיונות מקבילים – כולל ביקורת – מהצד השני (או השלישי).

יש הסוברים שביקורתיות היא בדרך כלל חסרת תכלית, כיוון שמחלוקות רציניות נוטות להיות סביב ערכים או עקרונות יסוד; מקרים בהם כביכול יש בין העמדות פערים שלחלוטין אינם ניתנים לגישור. אני חושב שזה נכון רק אם הצבנו רף גבוה במיוחד, למשל אם אנו מצפים מדיון ביקורתי שיסתיים בהסכמה מלאה בין הצדדים לו. אמנם הסכמה מלאה נדירה בדיונים מסוג זה, אבל לדעתי דיונים כנים רבים הובילו להתקדמויות כלשהן: בהבהרת דעות קדומות, בניטרול מחלוקות ואי-הבנות שנעו סביב טרמינולוגיה מטעה או לא מובנת, ובעיקר כמובן – בגופו של עניין; גם אם רק הובהר מעט יותר במה, או מדוע, העמדות חלוקות. בדרך כלל ניתן להגיע להסכמה מסויימת, ובמקרים רבים עמדות עוברות הבהרה, עדכון, ושיפור כתוצאה מתהליך הביקורתיות. (רעיון זה לא חדש, כמובן – הוא דומה לשיטה הסוקרטית מכל הבחינות החשובות.)

כשאנו מפעילים מעט חשיבה ביקורתית, ברור מיד שעצם היות מעשים ו/או דיבורים מקרב עמדה מסויימת, הראויים לביקורת, אינו מוסיף או גורע כל אינפורמציה שהיא לגבי עמדה אחרת*. אנשים בכל מקום, ומכל עמדה עשו ועושים, אמרו ואומרים, דברים “טפשיים”. מתוקף היותנו בני אדם תמיד יהיה את מי לבקר – בני אדם מועדים לשגות. עוד לא נמצאה עמדה, עקרון או תפישת עולם ש”מחסנת” בפני עובדה זו. השאלה היא מה נפיק ממנה.

* (למעט אם העמדה הייתה פשוט שקיימים בני עמדות אחרות שעושים או אומרים דברים הראויים לביקורת, עמדה טריויאלית למדי…)

Bad Statistics, Worse Science Writing

As if bad statistics – “bad science” being kind of weak shorthand – wasn’t bad enough in fueling conspiratorial anti-research sentiment (which the Net is teeming with), science-reporting-in-service-of-revenue comes along and makes it all flat out ridiculous.

The scientific validity of the recently-published “QWERTY Effect” – claiming that words implementing letters from the right-hand side of the modern keyboard tend to have a more positive mental association than left-hand words – was demolished within days of its publication. But in that short space of time, science writers vying for attention in a crowded media field really outdid themselves. As Geoffrey Pullum of the Chronicle noted in an article on this issue (also coining the wonderful term, “unresult”):

Publicity for the unresult of their paper in Psychonomics Bulletin and Review has garnered them some appallingly stupid press coverage (“The Keyboards Are Changing Our Language!“; Just Typing ‘LOL’ Makes You Happy“; etc.). The worst I saw was in the Metro, a free tabloid in Britain: “SEX is depressing—but only if you use your left hand,” they began. “Typing letters with your left hand conveys more negative emotions than typing with your right, British and U.S. scientists say.” (The authors say nothing about what “conveys more negative emotions,” of course.) And in conclusion: “despite their meaning, words such as ‘lonely’ cheer us up more than, say, ‘sex’.” (If there was ever a worse example of illicit inference about particular cases from aggregated results, don’t show it to me, I might cry.)

Couldn’t have put it better. Betcha it sold some papers, though!

The Proper Use of Violence

There’s a right way and a wrong way to use violence.

…I refer, of course, to the word in the English language. “Violence” has joined a long list of words hijacked for purposes of argumentative rhetoric, selectively misapplied in order to take advantage of their negative (or positive) emotional associations, removing us one step further from constructive debate. Thus, for instance, meat is “murder” (as that Smiths song goes), maternity leave is “socialism“, Israel is a “colonialist power”, and taxation is “violent“.

This last example, especially popular among libertarians, refers to the fact that taxpayers, well, taxpay quite reluctantly (to say the least), without having free choice in the matter. libertarians’ negative view of this state of affairs comes as part of a larger worldview that is especially abhorrent of any kind of involuntary action (in the 2nd dictionary sense). While perfectly legitimate as such, some proponents of this viewpoint nevertheless distort(2) language when insisting to misconstrue taxation as “violent”.

Consider the following nuances of definition:

Force¹ – v. [with obj.] – ⑵ make (someone) do something against their will.
Coerce – v. [with obj.] – persuade (an unwilling person) to do something by using force or threats.
Violent – adj. – ⑴ using or involving physical force intended to hurt, damage, or kill someone or something.
– from the New Oxford American Dictionary, 3rd ed., also at oxforddictionaries.com

Presumably even the most freedom-loving individual can find in the first two words a negative enough association to attach to taxation – while still presenting a reasonably true description. Most taxpayers are indeed forced to pay, one might argue that they are coerced. but where is the direct, physical, club-on-head action in taxation?

“Ah,” replies the well-versed libertarian, “but taxation most certainly is violence. If you avoid paying taxes long enough, men with guns (MWG) will come to your house and exhibit all sorts of behavior involving physical force intended to hurt, damage, or kill someone or something!”

I’ll get to the main problem with this in a moment. On a side note, I’d argue that the above generalization is a bit of a stretch: how many tax evaders (and minor law offenders) get away with a slap on the wrist, or less, every day? Also, libertarians often downplay the fact that they condone this kind of ultimate threat of “violence” for purposes they approve of, like law enforcement (however minimal), military defense, and defense of private property rights; I have yet to hear a libertarian bemoan how, in a libertarian society, all of these would be backed by their version of “violence”.

But all of this is debatable, and secondary. The main problem is that even if the MWG scenario were true, using the word “violence” to describe taxation is equating a potential outcome, when exacerbated to an extreme¹ – “if you refuse to pay taxes…” –  with the state being discussed (taxation). (This is a line of argument I’ve mentioned before.) Unless that’s already in the definition of the word, it is an error to use it as such. X isn’t Y just because it might come to be Y. By the same logic, any assembly of people is a riotous coup (a pet argument of libertarians), not eating is the same as starvation, and annoying someone is the same as being killed by them in a fit of rage.

Thus, if one insists on invoking violence towards taxation, the closest one can get is to say that taxation is backed by the threat of violence (just as any law in a libertarian reality would). And there’s already a perfectly good word for that – coercion. Even here, I would argue it remains to be demonstrated categorically that in the event of serial tax evasion, the taxation Men With Guns – who presumably would come banging on the evader’s door – would in fact intend to hurt, damage, or kill someone and not, say, carry out economic sanctions (like foreclosure), or an arrest – without intent to hurt anyone. (That police violence occurs doesn’t negate this.) But again, that’s debatable, and one needn’t agree with it to accept my central argument. Taxation “is” no more violent than private property “is” violent.

None of this is to say there’s no room to criticize, analyze, or reassess taxation. But the discussion would be much more effective without the red herring of misleading terminology.

A word on the definitions: I’m big on the New Oxford American Dictionary, but lest I appear to have favored a particular definition for its convenience, here are a few more dictionary entries for “violence”. You’ll notice how all of them refer to the actual act of physical force – not a potential threat of using it, however inescapably, somewhere down the road – and state a physically destructive intent, rather than purposes such as tax collection.

Violence – n. –
Involving the use of physical force, with the deliberate intention of causing damage to property or injury or death to people.
(Macmillan Dictionary)
The use of physical force, usually intended to cause injury or destruction.
(Collins English Dictionary)
Physical force exerted for the purpose of violating, damaging, or abusing.
(American Heritage Dictionary of the English Language)
Physical force used so as to injure, damage, or destroy; extreme roughness of action.
(Webster’s New World College Dictionary, 4th ed.)

¹ Ironically, the slippery slope argument is a favorite of libertarian nemeses – dogmatic, social-justice moralizers.