פנאי מנטלי

כשחושבים על "פנאי" (או על שעות פנאי), נהוג להגדיר אותו על פי – ולהנגיד אותו ל – עבודה (פלוס שינה). אבל האם יש לזה קשר למה שבאמת נספיק היום עם הפנאי שלנו? קודם כל, יש מלבד עבודה ושינה עוד מטלות רבות שלי, לפחות, קשה להחשיב כ"פנאי" – סידורים או נקיונות לדוגמא. חוץ מזה, כפי שכל רווק שעבר למצב נשוי ואז להורות יודע, מה שאנחנו מספיקים עם הזמן הפנוי שכביכול יש לנו הולך ומתאדה הרבה, אבל *הרבה* יותר מהר. ומה לגבי שעות שינה? ברור ששינה אינה נספרת לשעות הפנאי, אבל צריך לקחת בחשבון שהיא גם משפיעה ישירות על איכות הפנאי. אם הבת שלנו עשתה לנו אתמול את המוות ומחקה לנו חצי לילה, האם 5 שעות פנאי "על הנייר" הן באמת כאלה – אם אעביר את רובן בנסיון נואש שלא להתעלף מעייפות?

אני רוצה להציע כאן מונח אחר, פנאי מנטלי, שלהערכתי משקף בצורה טובה יותר את הפנאי (כפי) שבאמת עומד לרשותנו. אדגיש שמדובר רק בפוטנציאל שבו – איך ועד כמה ננצל את הפנאי זו שאלה נפרדת. בכל אופן, נראה לי שמצאתי דרך מתמטית לאמוד בקרוב פנאי מנטלי:

א) נחשב שעות פנאי נטו ביום מסוים: מספר השעות שנותרו לאחר שהחסרנו זמן שינה, זמן רחצה וטיפוח אישי (גילוח, איפור ומה לא), זמן נסיעה אל ומהעבודה, הזמן בעבודה, סידורים, נקיונות ועבודות בית.

ב) אכנה בשם שעות שְנַת-יעילוּת את מספר שעות השינה המינימליות שבו מישהו חש שיתפקד בצורה מיטבית (בדר"כ איפשהו בין 7-9 שעות, זה כמובן מאוד אישי).

ולפואנטה:

ג) שעות פנאי מנטלי = (שעות פנאי נטו) * (מספר הנפשות במשפחה הגרעינית/1) * (שעות שנת-יעילות/מספר השעות שישנּו בפועל בלילה הקודם)

לדוגמא, נניח שיש לכם שני ילדים (כלומר 4 נפשות במשפחה הגרעינית), אתם זקוקים ל8 שעות שינה כדי לתפקד בצורה מיטבית (שנת-יעילות), ישנתם אתמול 5 שעות, וחישבתם לפי (א) שנותרו לכם היום 6 שעות פנאי נטו. במקרה כזה הפנאי המנטלי שלכם היום יהיה:

6 * (1/4) * (5/8) = 0.9375 שעות פנאי מנטלי

או כ-56 דקות. אז קדימה, תפסיקו לקרוא ותעשו משהו עם הזמן המועט שנותר היום!

תוספת 27/11/2013: הדברים שכתבתי כאן עם חצי חיוך וקריצה קיבלו לאחרונה משנה תוקף מלא פחות מאשר דו"ח רשמי של מדינת ישראל(!). בדו"ח, "מדדים לאיכות חיים, לקיימות ולחוסן לאומי", נכתב: "מדד שעות פנאי: [..] יש לציין כי מדד זה אינו מבחין בין שעות פנאי נטו לשעות שאינן מוקדשות לעבודה ובד בבד אינן מביאות לשיפור באיכות החיים (כגון זמני נסיעה, עבודות בית וכדומה)." עוד לא פנאי מנטלי, אבל צעד קטן בכיוון!

תוספת 1/4/2014: חיזוק נוסף לרעיון הבסיסי מאחורי הפוסט, יש בכתבה הזו על חוקר הפנאי רוברט סטבינס.

Objectivity Vs. Subjectivity: 1800-2008

Found this N-gram to be quite amusing. It's a chart of the appearance of the two words in English-language literature, for the past 200+ years. Something flipped around 1992…

לשעשוע בלבד, זרקתי את שתי המילים שבכותרת לתוך אנ-גרם, וזה מה שיצא. מדובר בגרף של הנפיצות היחסית שלהן בספרות באנגלית מאז 1800. כפי שתראו, משהו התהפך סביבות 1992…

On Criticism and On Critical Thinking

Criticism. We all know it – to a great extent it’s a hallmark of our being rational people. But although as rational people we should use criticism as part of critical thinking, it is not uncommon to find criticism viewed as an end in and of itself. The two may sound similar, but there is a fundamental difference in the ideas behind them that is often overlooked – implicitly, if not explicitly.

I must be right

A bit of terminology, for my point later on: By “criticism” I mean here the sense in which we point out negatives, flaws, or mistakes in a certain idea or action (setting aside for the moment important matters like what constitutes legitimate criticism, what makes a particular criticism more or less valid, etc.). By distinction, “critical thinking” (sometimes called "critical discussion", “critical rationalism” or just “criticalism”, with minor differences) is an intellectual method in which we subject ideas – not least our own – to honest discussion and criticism, out of the hope that we may learn something constructive about, and maybe move a little closer to, what is actually the case (or what is “right”, or the “truth”, to use very loaded terms for their relatively simple and intuitive senses), or at least expose our underlying principles. In a nutshell, it's taking others' arguments – and their logical consequences – seriously.

My claim is that criticism that is not raised for the purpose of critical discussion (a) is widespread, not least where it purports to be offered precisely for that purpose; and mainly (b) achieves far less than what most critics seem to think it does. Examples of (a) abound – just skip over (or return, whichever the case my be) to Facebook, or televised debates, or parliamentary debates, and most likely you're seeing an instance of non-criticalist criticism. My assertion (b), on the other hand, may need more explanation.

No matter what position one is coming from, there is always what to criticize in light of it. The internet, in particular, provides a near-infinite world of possibilities to criticize people, ideas, acts, writing, thoughts. For a certain type of person, this kind of criticism feels great: "You're stupid/evil!" (subtext: "I'm pretty smart/righteous."). It can prove galvanizing in many an internet echo chamber: "Hey guys, check out what this idiot said!" There's no question it can help pass the time – one can literally spend a lifetime seeking out and criticizing ridiculous statements. In some rare cases it might even prevent a mistake or – very rarely – get someone thinking.

All of this is fine and good – to each their own – so long as we remember that criticism on its own says nothing about (the justification of) the critic's own position. Unfortunately, I'm quite convinced that many out there criticizing other positions for-criticizing's-sake feel, intuitively or otherwise, that in so doing they've provided a defense, justification, or corroboration for their own positions; in which case their efforts are misplaced. These notions belong to the realm of critical discussion: this is where we can try to provide arguments and defenses of a position in order to try to show it is genuinely better, and criticize other positions – but only at the (vital) "cost" of subjecting our own positions to criticism as well.

It's been argued that these kinds of debates are largely pointless, that matters of principle and/or incommensurable positions can't even begin to enter into a rational discussion, but I think that's only true if we've set our expectations too high: for instance if we expect such debates to end in full agreement. While it's true that reaching such agreement between disparate points of view is quite rare, I would argue that many honest debates of this type have made at least some small headway: clearing up some mistaken preconceptions, clarifying some misleading language that had previously lead to misunderstandings, and mainly – getting to the crux of some matters; if only clarifying more fundamentally why, or where, the sides disagree. Some limited agreement can usually be teased out, and in many instances positions are often clarified, modified, and ultimately improved as a result of this process. (This idea is hardly new, as in most important respects it's similar to the Socratic Method.)

If we apply a little critical thinking, I think it quickly becomes apparent that the (mere) fact that proponents of some or other position have performed acts, or expressed ideas, that are worthy of criticism, does not in the main add or detract from the justification of any other position*. People everywhere, at every point in time and from every point of view have said and say, and have done and do, things that are "stupid". Owing to the fact that we're all human, there will always be whom to criticize – people are fallible. We have yet to find the position, principle, or worldview that "immunizes" from this fact. The question is what we do with it.

* Unless of course, that position was "there are people who do or say things that are worthy of criticism", a rather trivial, and by now safely established point.

The Ideal-State Fallacy

[I'm aiming high this time – I'd like to outline a (formal) logical fallacy which I have yet to see formalized as such. Because I'm aiming high I've divided the post into two parts: a discussion of this fallacy for the "general readership", followed by a formalized version for the more logically inclined.]

I'd like to outline a logical fallacy which I call the "Ideal State" fallacy. It consists in thinking that because one can envision some ideal state of affairs, it must always be good, or desirable, to bring about any part of that ideal now. This fallacy is presumably based on the thinking – more of an intuition – that since every condition for an ideal state of affairs is necessary for it to come into being, each must therefore "carry" some of that ideal trait. Put another way, any partial steps that fall under the umbrella of the ideal state constitute movement towards that desirable state of affairs, so it would make sense that every partial step would be desirable¹.

I claim that this reasoning is fallacious, stemming primarily from the vagueness of the terms (of thought) I emphasized above, "movement towards" or "necessary". We can establish that installing a roof both signifies movement towards, and is necessary for, building a house; this doesn't yet mean that installing the roof is a positive development at any stage – if walls haven't been erected yet, for instance, this would be pointless at best and disastrous at worst. Just because an ideal state of affairs is better than the one we have now, doesn't mean that each half-measure variant of it must be better as well.

The degree to which partial steps are desirable or constructive really depends on the internal intricacies and dependencies of what constitutes an ideal state, which means that vague notions are not really an option: Is there a particular order things have to be done to reach this ideal? Is it an all-or-nothing proposition? Can we estimate the unintended consequences on the one hand, and the potential loss of not trying on the other? etc. Clearly, however, the conclusion that any part of the ideal state scenario must in and of itself be always desirable is fallacious.

Critiquing of this fallacy is hardly new – for the last several millennia, all major religions (that I know of) have in some form or other created a distinction between our present reality "here on earth", so to speak, and the ideal one we should all aspire to, as imparted and/or embodied by God(s). In ancient Greece as well, several of the pre-Socratics pointed in this direction when they suggested that what goes on between the gods can't be taken to directly affect our life below the heavens.

These distinctions were never offered merely as depictions of fact, but were meant to say something of consequence about what we should do, here in the real world. The delicate balance between the ideal and the here-and-now has always been a tricky matter, far out of scope for this blog post, but it always emanated from this ideal/right-now distinction – be it logical or divine.

So what I'm proposing is nothing new, only something I'd like to formalize and name. If I'm introducing anything of worth here it's because the Ideal State fallacy is alive and well today – not only among the "usual suspects" adherents of ideologies but also, at least implicitly, among many who consider themselves beyond or "post-" ideology.


Formalization

We need to define four kinds of logical relations and three logical entities:

Four logical relations:

a) Let ~X designate the negation of X (i.e. "not(x)")
b) Let Pref(x,y) designate that x is preferable to y
c) Let A→B designate that A entails B (if A, then B)
d) Let {x, y, …} designate a set of conditions (i.e. “x, y, etc. are the case”)

Three logical entities:

e) Let IDS be the ideal state of affairs
f) Let idsx be a necessary condition x for the ideal state of affairs
g) Let C be the current state of affairs.


The Ideal-State Fallacy:

1. An ideal state of affairs is preferable to the present one.[Pref(IDS,C)]

2. All necessary conditions for an ideal state of affairs, together, entail the ideal state of affairs. [{ids1, ids2,..idsx}→IDS]

Therefore:

3. Each necessary condition for the ideal state of affairs is (always) preferable to the negation of that condition. [Pref(idsx,~idsx)]


The conclusion is fallacious, because there's nothing in the relationship "preference" (Pref) that entails that a preference for a particular state of affairs must in every case mean a preference for each and every necessary condition for it. This relationship is simply undefined under the premises and definitions that supposedly lead to it.

The conclusion (3) is stated without any qualification, so the conclusion is taken to be universally – i.e. in every case – true. We can therefore demonstrate that the drawing of the conclusion is fallacious (i.e. not always true) by constructing a counterexample wherein adding some ideal-state conditions to a current state does not make it preferable:

Suppose a person’s (quite simple) ideal state of affairs consists in having a spouse, two cars, and two children. Suppose further, that in the current state of affairs that person does not have a spouse. In such a scenario, the person may actually prefer to own only one car (e.g. due to the cost of upkeep, etc.), whereas according to the Ideal-State Fallacy, two cars are always preferable to one. Our person's preferences thus negate conclusion (3) above.

In the example just shown, preferring one necessary condition of the ideal state (“two cars”) is contingent on the fulfillment of another (“spouse”), negating the unconditionality of the conclusion (3). The dependency of one condition of the ideal state upon another is one reason why the conclusion cannot be claimed to hold universally; we can envision others (see above).

There is, in fact, only one state of affairs in which we can say that (3) logically entails from the premises: in the Ideal State² itself. This is because omission of any of its necessary conditions (i.e. ~idsx) entails a separate current reality (C) that is necessarily less preferable, according to (1).

[My thanks to Dooby Harvey for providing valuable suggestions to improve this post.]

¹ Economics students are particularly prone to intuit this, as most graphs and functions studied are continuous (meaning unbroken), and generally monotonic, meaning that there's a single continuum. studying these tends to promote a worldview of single, clear "bad"-"good" continuums. This ignores some of the real-life complexities alluded to way back in the "About" section (particularly point number 5).
² thus the only formulation in which (3) would be a correct consequent, given (1) and (2), would be by adding a further antecedent (3'):
(3') IDS (The Ideal State is the case)
Therefore:
(3)

על ביקורת ועל ביקורתיות

ביקורת. כולנו מכירים אותה – היא אבן יסוד, בודאי של ה"ישראליוּת" אבל גם, במידה רבה של צדק, של היותנו אנשים רציונליים. עם זאת, בעוד שמתוקף היותנו אנשים רציונליים ראוי שנשתמש בביקורת ככלי לביקורתיות, הרי שלא אחת ניתן לראות בנוף הישראלי (ולא רק) את הביקורת ממוצבת כמטרה סופית בפני עצמה. שתי המילים אמנם מזכירות אחת את השניה, אבל יש הבדל קריטי שתדיר מפוספס – אם לא ברמת ההצהרה אז בפועל.

כנראה שאני צודק

טרמינולוגיה, לצורך טיעון: ב"ביקורת" אני מתכוון כאן למובן שבו מצביעים על חסרונות, או פגמים, או שגיאות ברעיון או במעשה כלשהו (ונניח בצד כרגע שאלות חשובות כגון מהי ביקורת ליגיטימית, מה עושה ביקורת מסויימת לתקפה יותר או פחות, וכו'). "ביקורתיות", לעומת זאת – הקרובה, אם כי לא זהה, למושג הנפוץ יותר "חשיבה ביקורתית" – היא שיטה רעיונית שבה אנו מעמידים רעיונות שונים בפני דיון וביקורת מתוך תקווה כנה שכך נלמד משהו קונסטרוקטיבי על – ואולי נתקרב מעט יותר ל – מה שאכן הוא המקרה (או מה ש"נכון", או ל"אמת", אם להשתמש במלים בעייתיות לרעיון פשוט ויחסית אינטואיטיבי). ביותר תמצות, חשיבה ביקורתית פרושה לקחת טיעונים של אחרים ברצינות – ואת ההשלכות הלוגיות שלהם.

אני טוען שביקורת שאינה לשם ביקורתיות היא (א) נפוצה, גם בהרבה מקרים בהם היא מוצגת כביכול כבאה מתוך ביקורתיות, ובעיקר שהיא (ב) משיגה הרבה פחות ממה שרבים משוטחיה חושבים. אין צורך שאדגים את (א), תוכלו פשוט לקפוץ (או לחזור, יהא המצב אשר יהא) לפייסבוק, או לדיונים טלויזיונים, דיונים בכנסת וכו', ובפניכם שלל הדגמות. לגבי (ב), ייתכן שנחוצה הרחבה:

מכל השקפה שלא נגיע, בין אם היא המבוססת ביותר (כביכול) או המופרכת ביותר, תמיד יהיה מה לבקר לאורה. האינטרנט, במיוחד, מעניק לנו מאגר בלתי נדלה של הזדמנויות לבקר אנשים, רעיונות, מעשים, כתיבה, מחשבות. עבור סוג מסויים של אדם, ביקורת שכזו ודאי תרגיש נפלא – "אתה טיפש/רשע! (קרי, אני חכם/צדיק.)" – ובהחלט יכולה להוות גורם מלכד בחדרי הדים רעיוניים למיניהם – "כנסו כנסו, תראי מה הדביל הזה כתב!". לכל הדעות היא מסייעת להעביר את הזמן. במקרים נדירים היא יכולה אפילו למנוע מאנשים לבצע טעויות או – במקרים נדירים עוד יותר, בטח כשהביקורת אינה באמת לשם ביקורתיות – לגרום להם להתחיל לחשוב.

אין פסול עקרוני בכל זה – כל אחד ומה שעושה לו את זה – כל עוד זוכרים שביקורת בפני עצמה אינה משנה כהוא זה את צדקת עמדתו של המבקר. אלא שאם, כפי שאני סבור, רבים ממטיחי ביקורת שואבים מכך איזשהו חיזוק, או גיבוי, או אישוש, או עדות ליתרונות או לעוצמות של עמדותיהם שלהם, אזי הם פשוט מפעילים פול גז בניוטרל. מאמץ כזה שייך לתחום הביקורתיות: זו הזירה שבה ניתן לנסות לגבות ולפיכך לחזק טענה כלשהי, כמובן ב"מחיר" המוכנות לקבל נסיונות מקבילים – כולל ביקורת – מהצד השני (או השלישי).

יש הסוברים שביקורתיות היא בדרך כלל חסרת תכלית, כיוון שמחלוקות רציניות נוטות להיות סביב ערכים או עקרונות יסוד; מקרים בהם כביכול יש בין העמדות פערים שלחלוטין אינם ניתנים לגישור. אני חושב שזה נכון רק אם הצבנו רף גבוה במיוחד, למשל אם אנו מצפים מדיון ביקורתי שיסתיים בהסכמה מלאה בין הצדדים לו. אמנם הסכמה מלאה נדירה בדיונים מסוג זה, אבל לדעתי דיונים כנים רבים הובילו להתקדמויות כלשהן: בהבהרת דעות קדומות, בניטרול מחלוקות ואי-הבנות שנעו סביב טרמינולוגיה מטעה או לא מובנת, ובעיקר כמובן – בגופו של עניין; גם אם רק הובהר מעט יותר במה, או מדוע, העמדות חלוקות. בדרך כלל ניתן להגיע להסכמה מסויימת, ובמקרים רבים עמדות עוברות הבהרה, עדכון, ושיפור כתוצאה מתהליך הביקורתיות. (רעיון זה לא חדש, כמובן – הוא דומה לשיטה הסוקרטית מכל הבחינות החשובות.)

כשאנו מפעילים מעט חשיבה ביקורתית, ברור מיד שעצם היות מעשים ו/או דיבורים מקרב עמדה מסויימת, הראויים לביקורת, אינו מוסיף או גורע כל אינפורמציה שהיא לגבי עמדה אחרת*. אנשים בכל מקום, ומכל עמדה עשו ועושים, אמרו ואומרים, דברים "טפשיים". מתוקף היותנו בני אדם תמיד יהיה את מי לבקר – בני אדם מועדים לשגות. עוד לא נמצאה עמדה, עקרון או תפישת עולם ש"מחסנת" בפני עובדה זו. השאלה היא מה נפיק ממנה.

* (למעט אם העמדה הייתה פשוט שקיימים בני עמדות אחרות שעושים או אומרים דברים הראויים לביקורת, עמדה טריויאלית למדי…)

Factpinions Quote #6: Popper on Loaded Language

In a long footnote regarding various stages of society, Karl Popper offers the following digression on the use of the term "social breakdown", which easily applies to many instances of loaded language:

“I may mention here that I do not like to speak of 'social breakdown' in a general way. I think that the term is much misused…. In general the term 'social breakdown' seems to me to convey very little more than that the observer does not like the course of the development he describes.”

– Karl Popper, The Open Society and its Enemies [1945], Ch. 10 note 6 [edited slightly for readability].