The Beck Argument / טיעון בק

[גרסה מתומצתת במורד הדף]

There’s a particular concoction of fallacies that make up the Glenn Beck school of argument: Throw together straw man, equivocation, accident, teleological, and red herring arguments, mix with appeals to flattery, ridicule, emotion, consequences and fear, and voila. Feeds several millions. The irony is that Beck’s dual stresses on history and (supposedly) logical deduction could have been positives – were they not brought in the service of severely flawed conclusion-drawing processes.

Of course, he’s hardly alone in this fallacy-riddled era of ours. Jon Stewart gave a good primer for this common family of argument, when he summed up Beck’s accusatory technique:

“If you subscribe to an idea, you also subscribe to that idea’s ideology, and to every possible negative consequence that that ideology even remotely implies when you carry it to absurd extremes.”

ג’ון סטיוארט תאר משפחה נפוצה של טיעונים כושלים, כשסיכם את סגנון ההאשמה של (מגיש הטלויזיה והרדיו) גלן בק:

“אם אתה דוגל ברעיון, אתה גם [בעליל] דוגל באידאולוגיה מאחורי אותו רעיון, וכן בכל תוצאה שלילית אפשרית שיכולה להשתמע מאותה אידאולגיה, אם לוקחים אותה לקיצונויות אבסורדיות.”


מחשבה על חסידי איין ראנד / A Thought on Ayn Rand Followers

איין ראנד מוכּרת בעיקר בזכות שני רבי מכר, מרד הנפילים וכמעיין המתגבר, וכן בזכות פילוסופיה אותה כינתה “אובייקטיביזם” (היא הייתה צנועה), המקדמת רציונליות כערך מעל האחרים, אגואיזם אתי כשיטה מוסרית, וקפיטליזם לסה פר כשיטה כלכלית.

תומכיה ומתנגדיה של ראנד (שנולדה עליזה רוזנבאום) מתנגחים בעוז בכל רחבי האינטרנט, ולא אכביד כאן עם מחשבותי אני לגבי התפישה הפילוסופית שלה. רק אציין שדגילתה באינדיוידואליזם רדיקלי אינה מפתיעה במיוחד בהתחשב בכך שהייתה יהודיה אתאיסטית, שנאלצה לסבול את רוסיה הלניניסטית במשך שנותיה המעצבות, ושעברה מכך לחוות את ארה”ב של שנות ה-20 ההוללות. (כמובן, אין בכך ביקורת של עצם הפילוסופיה שלה, רק הערה.)

חיפוש מהיר ברחבי האינטרנט יעלה אינספור חסידי ראנד מושבעים, המקדישים לה ולמחשבתה אתרים שלמים, והרואים בה מעיין בלתי נדלה עבור החושב העצמאי בעולם המודרני. תרומותיה של ראנד לחשיבה המודרנית אמנם משמעותיות, אך יש עבורי אבסורד מסויים בכך שאדם שדוגל בעליונות השכל היחידני, מהולל על ידי אחרים עד לרמת הסגידה. זה מזכיר לי את הקטע האלמותי של מונטי פייתון, סצנת ה”כולכם אינדיוידואלים“. למען הסר ספק, אני תומך נלהב בחשיבה ביקורתית, אך איני מבין איך ניתן להשיג זאת ללא למידה מתמשכת תוך חשיפה לנקודות מבט מרובות.

לטעון לאינדיוידואליזם רדיקלי, ובאותה נשימה לרמוז שאיין ראנד כבר “עיבּדה הכל” בשבילכם (בפרפרזה על אותו הקטע ממונטי פייתון), נראה כדבר והיפוכו. ולטעון ששיטותיה הכלכליות, האתיות או הפוליטיות הם “מחוייבי התבונה” או “השכליוּת” (מישהו אמר “קאנט”? או “רמב”ם”? או “ראסל”? או “דקארט”? או “אריסטו”?), זו סתם יהירות.


Ayn Rand (1905-1982) is best known for her bestsellers The Fountainhead and Atlas Shrugged, as well as for a philosophy she called “Objectivism” (she was humble), promoting reason as the value above all others, ethical egoism as moral system, and laissez-faire capitalism as economic system.

Rand (born Alisa Rosenbaum) supporters and detractors are duking it out all over the net, so I won’t overburden this article with my own thoughts on her philosophy. I’ll just say that her radically individualist stance isn’t exactly shocking considering she was an atheist Jew who endured Leninist Russia during her formative years, and who went from that to experiencing the U.S. of the swinging ’20s. (Of course, that’s no criticism of her philosophy, just an observation.)

A quick search across the Internet reveals a swath of die-hard followers devoting entire websites to Rand’s thinking, swearing by her works as wellsprings of The Independent Thinker in the Modern World. Rand’s contributions to modern thinking are no doubt profound, but I find it a little absurd that someone espousing the primacy of individual reason is extolled by others to the point of worship. It reminds me of the (in)famous Monty Python “you are all individuals” scene. Don’t get me wrong, I’m a big supporter of critical thinking, but I just don’t see how that can be properly achieved without lifelong study and exposure to multiple viewpoints.

To claim radical individualism, but to then insinuate that Rand has already “worked it out” for you (to paraphrase the scene above), is kind of a contradiction in terms. And to say that Rand’s particular breed of economic, ethical, or political system must emanate from true reason (anyone say “Kant”? or “Descartes”? or “Russell”? or “Rambam”? Or “Aristotle”?), is just haughty.