מופלה – אין משמעו צודק

אם מפלים אדם בגלל דעותיו, או עושים לו עוול, או מנדים אותו, או עושים לו איפה ואיפה, או אומרים עליו דברי שנאה, זה (כמעט תמיד) פסול. אבל זה לא אומר שדעותיו, או שתפיסת עולמו, צודקים.

שהדברים אכן כך, ניתן לראות טריויאלית מעצם העובדה שאנשים וקבוצות עם דעות סותרות¹ – נרדפו, נודו, ו/או נעשו להם עוולות². כיוון ששתי תפיסות סותרות לא יכולות שתיהן להיות נכונות, זה סוף הסיפור.

מופלה משמע צודק קטן

זו לא הפעם הראשונה שאני טוען משהו בסגנון, ובניסוח שכאן זה אולי נראה ברור מאליו, אבל קחו את העובדה הלוגית הזו בחשבון בפעם הבאה שאתם פותחים פייסבוק או טוויטר. תראו שוב ושוב כתבות ודיווחים על איך שעשו “לנו” או למישהו “משלנו” עוול, כשדי ברור שהזעם הנלווה נועד גם לתחזק תחושה שהנה, אנחנו לא רק מופלים או מנודים – אלא גם צודקים (שלא לאמר קץ העולם קרוב מאי פעם…).

חשוב לאמר: בטענתי אני לרגע לא בא להפחית מחומרת העוולה הנידונה. יש כיום סוגה נפוצה של טיעונים המנסים לעשות בדיוק את זה – “אתם לא כאלה מופלים”; קרי לא כאלה צודקים – מה שחוזר בדיוק על השגיאה שאני מבקר כאן . לא, האפליה יכולה להיות אמיתית לגמרי ואף חמורה: מניעת חופש הביטוי וסתימת פיות, טכניקות השתקה דמגוגיות, אפליית משאבים, העמדת קשיים בירוקרטיים, הכרחת אדם לעשות משהו נגד רצונו וכו וכו’. ללא ספק עוולות עצמן – ככל שהן באמת כאלה – אינן לגיטימיות, ראויות לגינוי ולהוקעה, וקריטי לתקן אותן. ועדיין: נרדפוּת איננה בפני עצמה מעידה לכאן או לכאן על צדקת תפיסותיו של הנרדף (ובגבול הטעם הטוב, אינה סיבה לעשות להן “הנחות”).

אז בפעם הבאה שתראו כתבה על איך משתיקים “אותנו”, תומכי ה-איקס, או איך מפלים “אותנו”, מאמיני ה-וואי, שאלו: ואם האפליה הייתה הפוכה – יריביכם הרעיוניים היו צודקים?


¹ סותרות ממש. כמובן שיש כל מיני עמדות שונות אחת מהשניה שאינן באמת סותרות. יש גם עמדות סותרות שאין לנו שיטה להכריע ביניהן באופן אבסולוטי – אולם גם במקרה זה אין פירוש ששתיהן נכונות, אלא שאנו מפעילים פלורליזם וסובלנות (מבורכים) מנקודת מוצא של פליבליזם. לפחות אחת התפיסות הסותרות – בדרך כלל שתיהן – שגויות.

² יש שידרשו את התוספת – “…באותה התקופה”

Advertisements

My 5-year Popperversary (A Personal Digression on Karl Popper)

Today marks five years since I first encountered Karl Popper, and I thought I’d “share”. While first-person narrative is of little importance on matters of thought, I nevertheless felt it worthwhile to document how I discovered him (I’m fortunate to know) and some general, highly subjective thoughts on my early encounter with his ideas, as they’ve had a tremendous influence on my own. I won’t attempt to outline Popper’s thought, both because this has been done elsewhere, and because as it is, this post will mean much less to those unfamiliar with him (though you’re more than welcome to dive in). Also, it’s my blog, etc.

breveon763

Prelude: Philosopher, Period

Among the still small group who have ever heard of him, Karl Popper is almost always categorized under “Philosophy of Science”. Intuitively, this seems to mean that unless one is tremendously interested in science and/or scientists, Popper has little to nothing to offer. This couldn’t be further from the truth, yet this label has managed to stick despite pretty straightforward counter-evidence: His most popular book (The Open Society and Its Enemies) has almost nothing to say on “Philosophy of Science”; one would think this would have tipped people off. The truth is that while Popper did have a lifelong interest in the methods of the sciences “proper”, he realized very early on that they have tremendous implications throughout – and cutting across – virtually all fields of human endeavor, not least ethics, political science, law, the arts, social sciences, hard sciences and, crucially, virtually all (non-vacuous) philosophy. In fact, it wouldn’t be a stretch to say he has what to contribute for anyone who’s ever disagreed with anyone on anything. So, though words don’t matter (as Popper was fond of pointing out), the very categorization under “philosophy of science” has kept him from where he ought to be – Philosopher, writ large. Whichever field one is in, certainly wherever one touches on methodology or philosophy-of, he ought to come up.

Popper’s [thought is a] brilliant synthesis of subjectivism and objectivism, conventionalism and absolutism, consensus and logical certainty, scientific tradition and revolutionary change, corroboration and falsification.

Malachi Hacohen, Karl Popper – The Formative Years, p. 529.

Now to how I encountered him.

 Surmountable Clashing Paradigms?

During the 2nd half of the 2000’s, I’d developed an appreciation for the quarterly Journal “Azure” (1996-2011), published by the Shalem Center (now Shalem College and Press). While I largely disagreed with many of the writers – most were quite far to my right politically, and observant Jews where I am not – the articles often devoted considerable space to voicing the opposing positions before attempting to confute them, an intellectual generosity I greatly appreciated. Whereas much public discussion seemed to be primarily concerned with debate-winning, and erecting all forms of straw men to tear down, in Azure it wasn’t uncommon to find an article going out of its way to outline the best possible arguments for the “opposition”1. This was genuinely refreshing; entirely besides the question of whether I agreed with their outlooks or conclusions.

It was through interest in Azure that I came across a blog post by Shalem Center’s founder Yoram Hazony, “Israel Through European Eyes“. In it, Hazony argues at length that Israel’s attempts to defend its actions and positions in the court of world opinion are doomed to fail vis-a-vis the Europeans. Presenting Thomas Kuhn‘s influential notion of (incommensurable) paradigms within science, Hazony then claims that this is indeed the case between Israel and Europe – the former as a paradigm of the nation-state, the latter firmly post-nationalist. Having heard of Kuhn off and on, here was the first time I had encountered any direct utilization of his ideas, which at the time seemed to make a lot of sense.

However, the tail end of his article stored a surprise. Having spent nearly all of the 6,500 word piece outlining the direct conflict between these two alleged paradigms Hazony, two paragraphs from the end asks, “What can be done?”. This intuitively jarred with me. If Israel and Europe are indeed locked in incommensurable paradigms, the only possible answer to Hazony’s question is, “Nothing”. Yet Hazony seemed to imply that, though paradigm shifts are a long-term game, usually the result of the “old guard” dying off, there are nevertheless steps that can be taken to help bridge the gap – indicating that clashing paradigms can still meaningfully communicate. In researching Kuhn with this point in the back of my mind, I discovered (likely via Wikipedia) that one Karl Popper had been critical of Kuhn’s view, along lines broadly similar to my own thought on this. His was another name I’d come across here and there, but of the two his approach began to seem more sound.

The Strand is Picked Up – at The Strand

Months later, on April 7th, 2011 – I know this thanks to a fortunate email I sent the next day – I walked into The Strand, the (somewhat legendary) book store in New York City. Popper’s name had been percolating for a while at that point, and through some online research it seemed like the book for me to buy was his 1934 classic of scientific methodology, The Logic of Scientific Discovery. However, the store only had his Conjectures and Refutations. I remember deliberating if I should take the chance with an unknown book by who was to me an unknown philosopher, especially since my knowledge in the field was pretty limited as it was, and this was by all accounts a hefty tome. A quick skim convinced me to pick it up after all. (I’ve since wondered what might have happened had I opted to hold out for the (significantly more technical) L.Sc.D instead…) So C&R it was, and the rest is history.

First Impressions

C&R initially made my head hurt. I remember really having to force myself through the first pages of its (terrific) opener – a 1960 lecture of his, “On the Sources of Knowledge and of Ignorance” – but then, somewhere around section V, the lecture took an intellectual liftoff that sustained right through to its end. I was hooked. There was an astonishing amount of “meat”. After almost every page – sometimes after individual  paragraphs – I’d have to put the book down and really think about (the implications of) what I’d just read. Not because it was obtuse or high-minded – not at all; Popper was far and away the clearest philosopher I’d ever attempted to read – but because there was just so much there.

This no doubt sounds like a bit of a chore – and I don’t consider myself especially gifted in the sustained-mental-effort department – but like the best teachers, reading Popper made you want to think about this stuff. (In all the secondary literature I’ve read on him, only Agassi and Miller have pointed this out). His honest excitement for the material was contagious. Here was someone who had combined a hundred stray thoughts I had had myself, and many more, into a coherent whole – though nothing like the “I have the answers” style that had irked me in earlier forays into other philosophers. Indeed, he was providing the first, and still to my mind the best answer as to why the search for these answers should, and can, be a lifelong goal; why the inevitable failure to procure “final” answers doesn’t make the search itself futile (or pie-in-the-sky). Previous answers by other thinkers generally had either authoritarian views (“take it from me”-style bare assertions, often with covert or overt religious overtones), or puffy linguistic chimera that had nothing going for it beyond impressing people who consider that a goal worth pursuing (also with the religious overtones…).

Taking Arguments Seriously

Popper rightly stressed the independent content of arguments, separate from sociological and psychological considerations. However, the choice to take arguments seriously – to be rational – is essentially a matter of attitude. And this was certainly the case with me: Reading Popper, I identified a kindred spirit in terms of approach. I always had a natural inclination to take arguments seriously2. Going back to an early age, those who knew me well knew that a surefire way to get under my skin was to offer some outrageous argument; they could then basically sit back and watch me go… Moving into adulthood, and amid a veritable sea of ridiculous arguments (made exponentially more accessible via the internet), I took a logical turn, typical of the smart alecks. (You know these people, “That’s fallacious!”) Then came the numerous volumes read on “critical thinking” etc. Yet adherents of these views seemed to all endorse it out of a purely psychological thirst for certainty. As time went on, I felt – without quite articulating it to myself – that while these methods can certainly improve argumentation (or, if you must, “thought”), they don’t determine outcomes on any particular issue – certainly not with certainty. That this isn’t obvious was particularly noticeable when arguing with certain kinds of people (here’s looking at you, majority of libertarians online!) who clung very closely to logical maneuvers but seemed to treat unwarranted conclusions  as necessary truths.

Popper’s thinking finally set in order the tenuous relationship I had grappled with between induction3 and deduction4. The former was a mirage, and had erroneously been tightly coupled with “experience”. The latter was far more solid – as popper often writes, everything is theory-impregnated – but without criticizability would forever remain dogma, with no way to distinguish true dogmas from the many, destructively false ones.

Ideas Over Words

Popper abhorred language games, and on those rare occasions in print where he appears to lose his temper (in a fantastic display of supreme wit with barely-disguised contempt), it was usually directed at “intellectuals” who couch whatever wares they’re peddling in highfalutin empty verbiage. In academia, a surefire sign of intellectual noteworthiness was the contribution of a particular word to our intellectual arsenal (such as Kuhn’s various “paradigm”-related paradigms…). Without detracting from the very real importance a new concept (and thus corresponding word) might have, in the minds of your average student and casual fan of “critical thinking” etc, Popper has undergone the same process: he’s the “falsifiability” guy5. That’s the heuristic6. And yet – and this is no coincidence – while Popper’s contributions use some recurring terminology (fallibilism, three worlds, truth, theory-ladeness, objective vs. subjective knowledge, etc.) they are rarely encapsulated in a word, but rather firmly nestled in the realm of exploring ideas and their implications, such as the concept above of taking arguments seriously. (Almost everything contained in the previous pair of parentheses has little value as a label alone.)

Final note: Truth

From the get-go, one impression of mine regarding Popper has stuck: his uncompromising interest in truth. This is not at all the “Truth” of many philosophers throughout the ages, since he early on understood we couldn’t be certain we’d hit it even if we had. He wasn’t interested in erecting Spinozean elaborate systems of the world (ostensibly based on bullet-proof logic), nor laborious Aristotelian scholasticism. He wasn’t claiming the only matters of any interest are “human” truths, ostensibly reached via plumbing the depths of human psyche or sociology (a-la existentialist and 20th century French philosophers), nor interested in verbal sparring (a-la the sophists). He wasn’t nominating measurement, or “experience” for sole truth-candidacy (a-la the Empiricists), nor sanctifying deductive Cartesian certainty; certainty was in fact a major part of the problem. Rather, in refuting every one of the schools above (and others) while keeping their grains of truth, Popper left a more pliable, fruitful weave of ideas for us all to work with. His negativist philosophy – the idea that the critical addition to our knowledge happens when a theory is refuted, rather than when it’s offered – is the mark of genuine interest in truth. And with his thought the tense, yet interwoven, relationship between the two parts of this blog’s name – facts, and opinions –  receives its proper treatment.

So, here’s to you, Karl!


  1. Those familiar with him will recognize in this a decidedly Popperian bent. As he put later in his career: “Criticism [..] is the lifeblood of all rational thought. But we should criticize any theory always in its best and strongest form; if possible, repairing tacitly all its minor mistakes and concentrating on the great, leading, and simplifying ideas. Otherwise we shall be led into the swamp of scholasticism – of clever questions and answers which have a tendency of multiplying endlessly [..].” – Karl Popper, “Replies to my Critics”, from “The Philosophy of Karl Popper” vol. 2 (1971), p. 977. 
  2. though admittedly, I still often lack the patience for the complete kind of follow-through many good arguments deserve. 
  3. deducing from trials, or particulars, to what-is-the-case; as an economics major I had firmly espoused this earlier on, and retain a strong (though critical) affinity for “the data”. 
  4. drilling down from generals, or theory, to what-is-the-case; which took the lead later on with me. 
  5. or “principle of falsifiability”, etc. 
  6. and as such oversimplified and misunderstood again and again. It’s almost always attacked as a criteria of truth which, as Popper made clear many times, isn’t at all the case. 

ערכים המתחזים לטיעונים המתחזים לערכים

שני עניינים שקפצו בשבוע שעבר מעידים על הבלבול העמוק שיש בהיבטים של הליך/סיבות/טיעונים לבין יעדים/מטרות/ערכים: תגובת יואב גלנט בעניין הפלת תיקון מוצע לחוק העונשין האוסר על “טיפולי המרה” לקטינים, ותגובות מסויימות לתביעה כנגד אל על בנוגע למדיניותה לבקש מנוסעות לעבור מקום אם נוסע חרדי מביע בעייתיות בישיבה לידן.

ערכים המתחזים לטיעונים

לגבי במקרה הראשון צריך להיות ברור ש”טיפולי המרה” (של העדפה מינית) פשוט לא צריכים להיות, ודאי שלא בשנת 2016. כל מלה כאן מיותרת. אולם מה שקפץ לי הייתה תגובתו של ח”כ יואב גלנט (כולנו) בנושא, כשאמר בשם הממשלה:

“הממשלה סבורה שהכלי הפלילי אינו מתאים ביחס להתנהגות זו. מדברי ההסבר של ההצעה לא עולה כי ניתן להצביע על הנזק החד משמעי כתוצאה מטיפולי המרה אלא נזקים פוטנציאלים, כמוהם יש בכל טיפול נפשי אחר. לפי נוסח ההצעה העבירה עשויה לחול על כל שיחה עם קטין.”

דברים אלו באים באים מהיבט של הליך/סיבות/טיעונים. לשם הנוחות בואו נמספר אותם:
א. הממשלה סבורה שהכלי הפלילי לא מתאים ביחס להתנהגות זו
ב. מדברי ההסבר של ההצעה לא עולה כי ניתן להצביע על הנזק החד משמעי [של] טיפולי המרה
ג. לפי נוסח ההצעה העבירה עשויה לחול על כל קטין

גיבוב של תירוצים וסתירות. בעוד ש-ב’, לו היה נכון,  בהחלט יכול היה להוות סיבה ל-א’ (אם לא הודגם שהטיפולים מזיקים, אנו לא סבורים שיש לאסור עליהם בחוק), הרי ששניהם לכל הפחות מייתרים את ג’: אם אין מה לאסור את התופעה בחוק, אז גם לו נוסח ההצעה היה מתמקד באופן מושלם בטיפולי המרה ורק בהם, לא היה מה להעביר אותו. כמו-כן, הרישא של ב’ לא רלוונטית, כי מן הסתם פחות משחשוב אם “מדברי ההצעה .. עולה” שיש בטיפולי המרה נזק, חשוב רק אם בטיפולי המרה יש נזק. אם יש, וסתם שכחו להדגים זאת בדברי ההסבר – אין בעיה, מתקנים את דברי ההסבר בשניה, ואפשר להעביר. אבל מה שמסגיר יותר מכל שהנימוקים האלה הם אוסף של דשן אורגני, זה שמ-ב’ נובע שלו כן ניתן היה להציג נזק באופן חד-משמעי, הממשלה ברצינות הייתה חושבת להעביר את התיקון. אחרת מדוע בכלל לציין את הטיעון הזה? 

אנחנו נותרים עם א’. כלומר שגם לו היינו מוכיחים נזק, וגם לו נוסח החוק כך שמסמן אך ורק את בתופעה שאנו מעוניינים למגר, הממשלה עדיין הייתה סבורה שאין לאסור דברים כאלה בחוק. אז ראוי שהממשלה תעיף את ב’ וג’ (תירוצים בלבד) ותנהל דיון אמיתי, מדוע מוכנה להשאיר תופעה עלובה שכזו על כנה ללא יכולת פעולה משפטית, חרף כל שיקול של עובדות ביולוגיות, מוסר והומאניות. לו הייתה לממשלה סיבה אמיתית,  מלבד “פלג דוגמטי וחשוך מונע מאיתנו לעשות את מה שעלינו לעשות”,  היו יכולים להוכיח זאת בקלות, על ידי הוספת הקדמה קצרה ל-א’: “הממשלה מתנגדת לתופעה הנאלחת הזו, אבל…”. למה היא לא עושה זאת? אמרתי – פלג דוגמטי וחשוך חושב שזה ממש בסדר. נסיון “לתקן” קטינים שכל “קילקולם” שנמשכים לבני אותו המין, פשוט איננו פסול לפי *ערכי* הממשלה. וזו איננה פתוחה באמת לטיעונים, עקב פרשנות דוגמטית וחשוכה במיוחד בתחום הדתי.

טיעונים המתחזים לערכים

תגובות רבות בעניין התביעה נגד אל על מתמקדות בעובדה שהתובעת לא הוכרחה לעבור מקום בשל אותו חרדי שאמור היה לשבת לידה, אלא רק נתבקשה אם אכפת לה לעשות זאת. תמצית טיעון-הנגד היא – זו הייתה בקשה/הצעה בלבד, לא הייתה כפיה, נו פרובלם. הבעיה היא כזו: גם כשגבר רנדומלי ניגש לאשה ברחוב (או במטוס), ומציע לה הצעות מגונות, גם שם יש הצעה בלבד, כביכול, ולא כפיה. אז העדר כפיה אינו (תנאי) מספיק כדי לקבוע שאין לאפשר תביעה על כך. במקרה שלנו, מדובר בחברת תעופה בשוק מוגבל, לא פתוח לחלוטין והמציע אפשרויות מוגבלות ליעד מסוים, ובנקל יכולות נשים לחוות את המצב הלא נעים של להתבקש לזוז בשל – טוב נו, נאמת זאת שוב – פרשנות דוגמטית וחשוכה במיוחד בתחום הדתי.
איני טוען כאן שלא ניתן לבנות בקפידה מהלך מנומק לעילא, מנקודה לנקודה, מדוע בקשות רבות – שאין בהן כפיה – יכולות להיות חסרות כל בעייתיות משפטית, ומדוע אחרות – כגון הטרדה מינית, או בקשה לעבור כסא בשם הזיה – כן. אפשר. אבל בלב העניין יש כאן קביעה ערכית, ואומר אותה באופן ברור: ה”בעיה, כביכול, שבישיבה ליד אשה, היא של אותו הגבר התופס זאת כבעיה *בלבד*. או שמבינים את הכניעה הערכית בפני הקצנה מדומיינת כזו או שלא. אבל הבעיה הזו לא צריכה להטריח לרגע אף נוסע אחר במטוס (ואף מלה על אוכלוסיית הצפרדעים בלאפלנד). אם נוסע רוצה לבקש מנוסע אחר לזוז, אין בעיה – אבל האפשרות של תיווך ה”בעיה” על ידי חברת תעופה (בעלת אינטרס כלכלי לפתור את הבעיה ללא שיקולי ערכים ראויים), המצב מעודד הישנות התופעה. עד שתהיה תחרות מלאה, המאפשרת, למשל,  חברות תעופה לגברים בלבד, אני בהחלט רואה מקום לאסור על חברות תעופה להתערב במצבים כאלו. אבל זה בשם ערך, וללא קבלת הערך זה לא באמת יעמוד כטיעון. בדיוק כשם שזיהוי הטרדה מינית כבעיה מצריכה קבלת ערכים מסויימים.

על נבואות חורבן פוסט-בחירות (ומותגים)

הבחירות מאחורינו, ועם שקיעת האבק נותרים פערים גדולים, בעיני, בין מה שהסקטור האינטלגנטי (לכאורה או לא לכאורה) ברשתות החברתיות ובתקשורת משדרות, לבין מה שקרה כאן באמת. בגדול, המסרים הם ואריאציות על מוטיב המדינה-שלנו-מחוסלת-ואין-לה-תקנה. אז כמה מחשבות בהקשר הזה:

א) המדינה שלנו מצביעה ימין. לא וואללה.    י

הימין המדיני ה”מובהק” (ליכוד, הבית היהודי, ישראל ביתנו) השיג בבחירות הללו 44 מנדטים. זה יוצא דופן רק אם מתעלמים מכך שלמשל, רק לפני שתי מערכות בחירות, ב-2009, הוא מנה 49 מנדטים. אז על אף שאסכים שהכנסת האחרונה חוקקה מספר חוקים בזיוניים במיוחד, אין משהו בתוצאות האלקטורליות שחסרות שחר או שבפני עצמן מעידות על עידן חשוך חדש. (ואולי שווה לציין שלא הצבעתי ימין). י

  א1) אני האחרון שאחלוק על כך שהגזענות בארצנו היא נרחבת, גלויה מאי פעם, ומטרידה. ועדיין צריך להזכיר שאף אחד לא באמת יודע עד כמה המסרים (המחפירים, ללא ספק) של הליכוד על הצבעות הערבים, השפיעו על תוצאות הבחירות. לא שזה מנע מאנשים לקבוע כעובדה מוגמרת שהמסרים הללו הם-הם שהביאו לנצחון הימין, קביעה שלכל הפחות צריכה להיות מלווה בהסבר כיצד *ללא* המסר הקריטי-לכאורה הזה, הימין קיבל 5 מנדטים יותר, רק לפני 6 שנים.

ב) למה אף אחד לא מתעניין בזה שהמפלגות הדתיות בשפל אלקטורלי של 23 שנים? י

לא כל כך מזמן, נבואות החורבן נסובו סביב הכח האלקטורלי והסחטנות (לכאורה או שלא) של מפלגות דתיות סקטוריאליות, שהולכים וגדלים בטור הנדסי. ואני מעריך שיש חפיפה די גדולה בין מי שטען כך בעבר לבין מבשרי הקץ לאחר הבחירות האחרונות. ועכשיו למספרים: מאמצע שנות ה-90 ועד הבחירות הקודמות, המפלגות הדתיות נעו בין 23-27 מנדטים, ובבחירות הקודמות אלה הגיעו אף ל-30. כעת יש להן 21. גם כשמסתכלים על המפלגות החרדיות בלבד (ש”ס ויהדות התורה – לא שאני משווה…), ב-15 שנים האחרונות הן נעו בין 16 ל-22 מנדטים, וכעת יש להן 13 (עם אלי ישי היו משתווים למינימום – 16). אז – משנה כמה מנדטים יש להם או לא? כל אפשרות תתקבל בברכה, כל עוד היא עקבית עם עצמה.

ג) הכנסת קיבלה אינפוזיה של דם חדש, צעיר יותר ומקצועי יותר

לו היה לי יותר פנאי מנטלי, הייתי מגבה את זה במספרים. אבל כיוון שאין, אבקש רק שתסתכלו ברשימת הח”כים החדשים משתי מערכות הבחירות האחרונות – ברור שיש בקרבם גם שמנדריקים חסרי שכל ו/או הגינות מהסוג שלמדנו לצפות מנבחרי הציבור; אבל לכל הפחות אני לא רואה איך אפשר לטעון לירידה במימד המקצועי הכללי. גם כאן, ההתפתחות (המבורכת) הזו, לא כ”כ מתיישבת עם פזמון מדינתנו-האבודה שמושמעת חדשות לבקרים.

ד) לגבי אותם חוגים בקרב השמאל שמתמרמרים כנגד המעמד הסוציואקונומי הנמוך שהצביע (שוב) ליכוד, אני נזכר בקטע נהדר מ”החברה הפתוחה ואויביה”, של קרל פופר:

הרקליטוס, הפילוסוף הראשון שעסק לא רק ב”טבע” אלא עוד יותר בבעיות אתיות-פוליטיות, חי בעידן של מהפכות חברתיות. נסיגת האצולות השבטיות של יוון מפני הכח החדש של הדמוקרטיה החלה בימיו. [..]

לפי המסורת היה להרקליטוס עצמו מקום כיורש למשפחת המלוכה של המלכים-הכוהנים של אֶפֶסוס, אך הוא ויתר על זכויותיו לטובת אחיו. חרף סרובו הגאה לקחת חלק בחיים המדיניים של עירו, הוא תמך במאבקם של האצילים, שניסו לשווא לשים סכר לנחשול הגואה של הכוחות המהפכניים החדשים. חוויות אלו בתחום החברתי או המדיני משתקפות בקטעים ששרדו מיצירתו. “אנשי אפסוס צריכים היו לתלות את עצמם איש-איש, כל הבוגרים עד אחד, ולהניח לעוללים שימשלו בעיר”, זו אחת ההתפרצויות שלו [..]. הפירוש שנתן למניעיהם של בני-העם מעניין ביותר כי אנו למדים ממנו שהטיעון האנטי-דמוקרטי לא השתנה הרבה מראשית ימיה של הדמוקרטיה. “הם אמרו: איש לא יהיה המשובח בקרבנו; ואם מישהו משכמו ומעלה, יהיה כך במקום אחר, בקרב אחרים”. איבה זו לדמוקרטיה מבצבצת בכל מקום מן הקטעים: “בני האספסוף ממלאים את כרסם כבהמות [..] האספסוף אינו שם לבו אפילו לדברים שהוא נכשל בהם בדרכו; ואף אינו יכול ללמוד לקח – גם אם נדמה לו שהוא לומד.

ובלי להכליל, אני סבור שמתחת לטיעונים הפרגמטיים של אותם ממורמרי עניים, מסתתרים לא אחת רעיונות הרקליטיאנים …

נ.ב.

ובלי קשר לכלום – אני לא מבין מותגים. יותר נכון, אני לא מבין מדוע מיתוג משנה לצורך קניה. עוד יותר נכון, הפרסום היום פשוט הזוי. היום שמעתי פרסומת ברדיו ל”<איקס>, המותג המוביל של מכונות הכביסה!” אוקי – אבל למה לקנות דווקא אותו? זה נותן לנו סיבה לכך בדיוק כמו אם פרסומת למכונת כביסה בֵּקוֹ, למשל, הייתה מתרברבת שהיא “היחידה עליה מופיעות האותיות ב’, ק’, ו-ו’ – בסדר הזה!”. י

אל תופיעו עם “גרנטי”

בקרב מוזיקאים “קטנים” והקהל האלטרנטיבי בישראל, מושמע לא אחת תסכול מהמצב בשוק: טענות שקהלים לא מוכנים לקחת צ’אנסים, שחסרים הרכבים איכותיים, לפעמים שבעלי מועדונים מנצלים להקות, ועוד כהנה טרוניות. בחו”ל, יזכירו לנו, יש שוק הופעות קטנות מאורגן ומשגשג, עם מועדונים בעלי קוי איכות אמינים ומוכרים, וקהלים שפוקדים אותם ומוכנים לקחת צ’אנסים. והאמנים? מי שלא איכותי לא שורד, או לפחות “יורד ליגה” למועדונים קטנים יותר. תחרות בריאה.

אבל מי שבתחום בארץ יודע שיש לא מעט להקות מעולות, הרבה בעלי מועדונים עם לב זהב שקורעים את התחת לקיים הופעות בתנאים קשים, וקהל נלהב שמחפש מוזיקה טובה. אז מאיפה ההבדל? למה שם כ”כ טוב ואצלנו לא? ההסברים הטיפוסיים הם ש”בארץ אין שוק”, שיש הבדלים תרבותיים בלתי ניתנים לגישור בינינו כאן בלבנט לבין חו”ל, או לעיתים שפשוט אינהרנטית אין כאן מספיק מוזיקה “טובה”. המתוחכמים יותר יעמדו על תרומת הבירוקרטיה ומחירי האלכוהול המזעזעים בארץ לתופעה, ויצדקו. אבל יש לדעתי לפחות עוד גורם משפיע, כלכלי נטו, שמדרדר את הענף איכותית: תופעת ה”גרנטי” – התחייבות של האמן לבעלי המועדון, שהאמן יכסה איזשהו מינימום עלויות באם ההכנסות מכרטיסים לא תעשנה זאת. תופעה זו צריכה לפוס מהעולם.

אל תופיעו עם גרנטי. הסיבה להתנגדותי לתופעה איננה כי האמנים צריכים “לא להיות פראיירים”, או כי איכשהו לבעלי מועדונים אין מצוקות כספיות יום-יומיות. יש להם. אבל כל אמן שמסכים להופיע עם גרנטי תורם לנזק “אקולוגי” לשוק ההופעות. ומהבחינה הזו, ההחלטה האישית של אמנים להסכים או לסרב להופעות בתנאי גרנטי היא בהחלט (גם) עניין מוסרי. אם אפשר יהיה להשיג אמנים בגרנטי, בעלי מועדונים יעברו להסתמך על כך במוקדם או במאוחר. רק האמנים, בהחלטות שלהם, יכולים לסייע למגר את התופעה – ולכן הפניה כאן היא לאמנים. זה מצריך מודעות להשלכות של ההחלטות שלהם, שכאמור גורמות לנזק “אקולוגי”.

הסיבה לכך נעוצה באינטראקציה שבין האמנים לבעלי המועדונים: בשוק “נורמלי” הכסף בא מהצרכנים, שבמקרה שלנו אמור להיות (רק) הקהל; הטוויסט הוא שבפועל, מרגע שגרנטי נהפך לנורמה, חלק מהכסף בשוק ההופעות מגיע מהאמנים עצמם. זה חשוב (להמשך). הנה התהליך, כפי שאני רואה אותו:

א) מבחינה כלכלית נטו, אנחנו מדברים על שוק ההופעות הקטנות/בינוניות: באופן סכמטי, יש כך וכך אמנים, כך וכך קהל (פוטנציאלי), וביניהם מתווכים כך וכך מועדונים קטנים/בינוניים (נאמר, עד רמת ה-200 איש, אבל לא עקרוני).

ב) בשוק הזה, כמו בכל שוק, כסף עובר מיד ליד עבור איזשהו “מוצר” – במקרה שלנו, ההופעות. (קניית אלכוהול מקלה על המתווכים – המועדונים – אבל לא קשורה ישירות לשוק שאני מדבר עליו).

ג) עכשיו, את/ה בעלי מועדון, והחלטת שאת/ה רוצה שהאוריינטציה שלך תהיה של הופעות (מהמניעים הכי טובים בעולם). מבחינת בוקינג יש לך בגדול שתי אופציות:

ג1) לברר היטב לגבי כל אמן, האם הוא איכותי (לדעתך), האם יש לו (פוטנציאל ל)קהל, האם הוא מתאים לקו שאתה רוצה לטפח למועדון, האם ניתן לבנות כאן מועדון עם סטנדרטים מסויימים שיבטיח “קטע” כלשהו שהוא עקבי וידוע לקהל הרלוונטי. תהליך מורכב, ארוך, ולעיתים סיזיפי.

או

ג2) לחשב עלויות לערב, ולהגיד לכל אומן שמעוניין להופיע שאין בעיה – הוא מוזמן לעשות זאת, כל עוד יממן את (מרבית) העלויות שלך. כלומר לגלגל את האחריות הכלכלית לערב – על האמן.

בטרפת הבירוקרטיה שכבר הזכרנו, בקשיי היום-יום של ניהול מועדון, איזו אופציה תקרוץ יותר? איזו מהן נראית קלה יותר לשמר לאורך זמן? ברור שהשניה. מועדונים מתחילים לדרוש גרנטי מאמנים.

ד) אמנים רבים, זה כבר ידוע, מאוד רוצים להופיע, ומתוך התלהבות נטו מוכנים גם להתחייב לשלם על התענוג אם יש צורך. אז, הם מסכימים לגרנטי. זה השלב הקריטי שהזכרתי בהתחלה – בשוק ההופעות מתווסף מקור כסף נוסף מעבר לקהל: האמנים עצמם.

ה) עם הזמן, יותר ויותר מועדונים מסתמכים על הופעות בגרנטי מתוך כלל ההופעות שלהם, ובמקביל בהגדרה יותר כסף מחליף ידיים תמורת הופעות מאשר רק מה ש”הקהל” היה מוכן לשלם. התהליך (ג’-ה’) חוזר חלילה ומתחזק את עצמו.

ו) מה קורה כשיש סך הכל בשוק יותר כסף מאשר מה שהקהל (בלבד) מוכן להוציא? מציעים יותר “סחורה” – במקרה הזה, הופעות. יש רק 7 לילות בשבוע, אז כשאלה ממוצים, נפתחים יותר מועדוני הופעות לעומת לו לא היה גרנטי, כדי לאפשר את העודף. העודף, כאמור, ממומן בעצם ע”י הלהקות. בהדרגה, יותר מהמקומות הללו מסתמכים על גרנטי, קרי על שיקולי טווח קצר, מאשר על שיקולים אמנותיים יותר כמו בניית קהל נאמן, התוויית קו אחיד, וכל מה שהופיע למעלה ב-ג1.

ז) התוצאה, יגיד לכם כל כלכלן על עודף היצע (הופעות), היא יותר מדי מועדונים על קהל נתון, פחות מדי מאמץ של בעלים לטפח קווים אמנותיים (הגרנטי מפחית מהאינטרס להשקיע בזה), אמנים ללא קהל שמופיעים במקומות שגדולים מדי עבורם (הרי במקרה הכי גרוע הם ישלימו בעצמם את ההפרש לבעלים), ובגלל השניים האחרונים – קהלים שפחות מעוניינים לקחת צ’אנסים על הופעה לא מוכּרת.

נשמע מוכר?

 

תגובה לרשומת “ריקי כהן” בבלוג “דעת מיעוט”

עברה שנה מאז רשומת ה”ריקי כהן” הראשונה, רשומה פופולרית במיוחד בבלוג המצוין “דעת מיעוט“, שטענה שבניגוד לסנטימנט הכללי דאז, משפחת ריקי כהן אכן מייצגת את מעמד הביניים בישראל. הרשומה – והפרשה – מאחורינו פחות או יותר, אבל אני מהאסכולה של “מוטב מאוחר (או מאוחר מאוד) מלעולם לא”. מה גם שלכותב רציני מגיע תשובה רצינית: ניכר שאורי כץ, כותב הבלוג, שותף ללא מעט מהערכים שמובילים את הבלוג כאן, ועל כן במובנים רבים אני רואה בו כשותף למטרה – לשפר את רמת הדיון, להמנע מטיעונים לא רלוונטים או שגויים, להסתמך על עובדות ונתונים כשאפשר, וכו’. לכן, אף שאבקר כאן את הרשומה, חשוב לי להדגיש שזה נעשה דווקא וספציפית מתוך כבוד למה שכץ עושה. אטען שהרשומה כושלת ברמת המתודולוגיה, וחוטאת בחוסר רלוונטיות לשאלה לה היא מתיימרת לענות.

קודם כל שאלת המוצא: הרשומה באה לענות על השאלה, “האם משפחת כהן אכן (דוגמא ה)מייצגת את מעמד הביניים בישראל?” (לא ציטוט). השאלה הזו עניינה בזמנו הרבה אנשים – על כך העיד כץ עצמו ברשומת ההמשך, כשציין שהרשומה הייתה הנקראת ביותר בבלוג שלו, בהפרש ניכר. השאלה מעניינת כיוון שאם התשובה לשאלה שלילית, יוצא ששר אוצר בישראל הביא למשרדו מתווה מדיניות שמראש מבוסס על קריאה שגויה של מהי הקבוצה לה הוא מנסה, לפחות ברמת ההצהרה, לסייע.

כמובן שלא ניתן לדבר על “מעמד ביניים” במופשט – צריך לתת הגדרה כלשהי למה אנו מתכוונים בכך; זאת, לא כיוון שהגדרות בעצמן מוכיחות משהו (שגיאה נפוצה של הטוקבקיסט החכמולוג), אלא פשוט כדי שהקורא ידע שהוא מבין, פשוטו כמשמעו, על מה הכותב מדבר – גם אם ההגדרה אינה 100% אמפירית. “מעמד ביניים”, הרי, אינו מונח שפרושו ברור לכל – בניגוד, למשל, ל”כדור טניס”, “יצחק רבין” או “אנשים בגילאי 30+” – ולכן מצריך הבהרה. כל עוד אנו עקביים עם משמעות זו, יש לנו בסיס לבנות טיעון רלוונטי לשאלה. ואילו הרשומה, מצידה, מספקת מספר הגדרות שונות ואף סותרות למונח (ללא הסבר לכך), ולבסוף משתמשת בהגדרה שהופכת את התשובה – ואת השאלה שלנו – ללא מעניינת (ובמובן מסוים אף לטריויאלית). נתחיל:

הרשומה מתחילה מהגדרה אמפירית של מעמד הביניים: כל מי שהכנסתו נמצאת בטווח מסויים (75%-125%) מהשכר הממוצע. לצרכי נוחות נקרא לקריטריון הזה “קריטריון ההכנסה (למעמד הביניים)”. אמנם יש בעייתיות ידועה בהתייחסות לממוצע בתחומי שכר, במיוחד כשבאים לטעון שהוא סממן מייצג לקבוצה מסויימת, אבל כל קריטריון הוא במובן מסויים שרירותי – אפשר בהחלט להחליט שמקבלים אותו. אז הלאה, נרוץ עם קריטריון ההכנסה.

או שלא. שתי פסקאות אחר כך הרשומה קובעת ש”באופן אינטואיטיבי [..] ישראל ישראלי ייצג את מעמד הביניים הישראלי לאורך כל חייו, ולא רק בתקופה כזו או אחרת”. אין בעיה, אבל ברור שבמשמעות המובאת כאן מדובר בקריטריון אחר ממה שהובא לפני כן: קבוצה מסויימת אופיינית של אנשים, השייכים למעמד הזה. כלומר יש כאן קריטריון חדש, שמתמקד במאפיינים טיפוסיים של מעמד הביניים, כפי שאנו אינטואיטיבית תופסים אותו. נקרא לקריטריון הזה “קריטריון הטיפוסיוּת (של מעמד הביניים)”. אין בעיה עקרונית לאמץ את קריטריון הטיפוסיות, אבל חשוב לשים לב ששני הקריטריונים אינם דומים, והרשומה אף מדגימה כיצד: במשך חלקים משמעותיים מחייו, “ישראל ישראלי” מרוויח פחות מקריטריון ההכנסה – כלומר לא עומד בו – אבל גם אז עומד בקריטריון הטיפוסיות. בסדר, אימצנו את קריטריון הטיפוסיות, וניגש לניתוח הסטטיסטי, המרכיב את עיקר הרשומה.

 משאימצנו את קריטריון הטיפוסיות, טבעי היה לצפות שהרשומה תיגש לשרטט איזשהם “קווים לדמותו” של מעמד הביניים כדי לצקת תוכן לקריטריון. אולם עם המעבר לניתוח הכנסות לפי מספר הילדים, אנו קוראים ש”לפי לפיד, לריקי ובעלה יש שלושה ילדים. איך נראית הכנסתם [..] בהשוואה למשפחות אחרות עם שלושה ילדים?” רגע – פיספסתי שלב? למה אנחנו שואלים אם הכנסת משפחת כהן דומה למשפחות עם שלושה ילדים? או, בהמשך, למשפחות הגרות באותו אזור שמשפחת כהן גרה בו, או למידת הפריפריאליות שלהם? שאלת המוצא לכל הרשומה הייתה האם משפחת כהן מייצגת את מעמד הביניים. משום מה מנקודה זו ברשומה השאלה עוברת להיות, האם משפחת כהן מייצגת משפחות שדומות לה, מבחינת המאפיינים שלהן?

כמובן שבדומה למה שאמרנו לעיל, אפשר להחליט שהקריטריון “דוגמת-משפחת-כהן-כפי-שיאיר-לפיד-הציג-אותה” הוא הקריטריון למעמד הביניים (מעתה, “קריטריון משפחת כהן”), ובפועל זה מה שהרשומה עושה מנקודה זו ואילך, ואכן על סמך קריטריון זה היא מסיקה את התשובה החיובית לשאלת המקור. מה שחשוב להבין בבחירת הקריטריון הזה, זה שיוצא ממנה ששאלת המוצא כעת זהה לחלוטין, לוגית, לשאלה “האם משפחת כהן אכן (דוגמא ה)מייצגת משפחות כמו משפחת כהן?”

כעת, על אף מה שניתן היה לחשוב ברגע ראשון, התשובה לשאלה הזו אינה בהכרח טריויאלית (“כן”). אם נרצה, ניתן תמיד למצוא משפחה שאינה דומה למשפחות רבות אחרות בעלות מאפיינים כלליים שדומים לה (וברמה מסויימת כל משפחה אינה “מייצגת”). אבל בין אם התשובה טריויאלית ובין אם לא, הבעיה איננה בתשובה אלא בשאלה עצמה – היא לא מעניינת. פרטתי בפסקה השנייה מדוע שאלת המוצא מעניינת – תשובה שלילית תאמר לנו משהו על שר האוצר שלנו. ואילו לשאלה החדשה, גם תשובה חיובית וגם תשובה שלילית פשוט לא תאמר לנו יותר מדי – היא בטח לא תתן לנו אינדיקציה שיאיר לפיד צודק יותר או פחות בקריאתו של מהו מעמד ביניים, כי קל מדי, ומוצדק לגמרי, לטעון שקריטריון משפחת כהן היא הגדרה מצ(ו)מצמת הרבה יותר מדי למעמד הזה. לכן, על אף השימוש הראוי בפני עצמו בניתוח נתונים כדי לברר את שאלת המוצא, הרשומה חוטאת בחוסר רלוונטיות, כשממירה את השאלה הזו בשאלה אחרת, דלה הרבה יותר.

[עד כאן הטיעון העיקרי שלי על הרשומה. הערה נוספת לסיום, שאינה מהותית לטיעון שלי ושבפרוש משנית לה (ושאינה ברמת ההגיון ה”טהור”): לאורך הניתוח כאן, קיבלנו את הקריטריון (האחרון) שכץ מציע למעמד הביניים, כדי שלא להיתלות על הגדרות אלא על טיעונים. אולם לקראת סוף הרשומה כץ עושה קפיצה לא מבוססת כשמסיק, מהתשובה החיובית לשאלה החדשה, ש”האש הרבה שספג לפיד איננה מוצדקת. מלכתחילה הוא דיבר על מעמד הביניים, ורץ לבחירות על גלי התמיכה של מעמד הביניים.” שוב, “מעמד ביניים” אינו מושג מוגדר ומוסכם. כשמסיק ש”האש הרבה שספג לפיד אינה מוצדקת”, כץ בעצם מניח שההבנה שלו של מהו מעמד הביניים הוא גם מה שלפיד דיבר עליו (“מלכתחילה”) ו – חשוב מכך בהרבה – פחות או יותר מה שמצביעיו הבינו. אולי, אולי לא. אבל כל עוד לפיד לא פרט יותר לאורך מערכת הבחירות, למה התכוון ב”מעמד הביניים” – לא שהוא היה חייב – תהיה לדעתי עילה עקרונית לבקר אותו על תפישה יותר או פחות סבירה של מי מרכיב את הקבוצה הזו. ואם, למשל, יש מצביעים שסברו שהם כלולים במעמד הביניים, ורק לאחר שלפיד נבחר מגלים ממנו שבעצם התכוון בכלל לקבוצה אחרת, יש להם הצדקה למחות על כך.

וגם, הייתי מוסיף, חובה להזהר להבא ממילים מעורפלות מפי פוליטיקאים.] י

My (Present) Take on the Bitcoin Price Boom

… has, conveniently enough, been largely stated by someone else. (Loved the Vonnegut quote, btw.) Technically his isn’t a stance, more advice/a warning, but at the heart of it it is. My only point of digression is that I’m a little surer than he is that the current BTC/USD rate change is unsustainable, and that it will not only plateau but actively reverse.

To be clear – and this is something Faber might have clarified as well – I claim this is the case not because of some deterministic theory by which history must repeat itself; rather, in this context “history” tends to repeat because in all speculative bubbles the economic forces at play – the logic of the situation – is fundamentally the same. The degree to which people can profit tremendously in absolute terms merely from trading Bitcoins naturally gives rise to countering economic forces, and these will increase with the price of the digital currency.

I’m aware of the counterclaim that the value of a Bitcoin is purely a matter of a growing Bitcoin economy outstripping the pace at which Bitcoins themselves are created, but this doesn’t change the situation I just described: one Bitcoin is one Bitcoin, and so if someone bought one a year ago for the going price of $12 and can now sell it for upwards of 75 times that, that’s all that matters to the point I’m making. The tremendous value jump of Bitcoins means an ever-greater deviation between its speculative, resell value, and the advantages that Bitcoins in themselves are supposed to bestow upon their owners in use (this useful distinction is quite old). These advantages are not “magically” inherent to Bitcoins at any cost, and so the incentive to create competing currencies – with the secondary result of bringing its value under check – will only increase; this, alongside the “classic” bubble-buster realization that something here just isn’t sound to begin with…

One other minor quibble with the article – he seems to have gotten the x-axis order backwards.

Image